הנץ שעמדותיו התנחלו בלבבות
צחוקו המריר של הגורל יכול להישמע בקול רם, כשעמדותיו הנציות של יצחק שמיר - שקוממו עליו גם את מחנהו שלו - הפכו לנחלת הכלל כמעט. אם יש לראשי ממשלה מורשת, זוהי מורשתו
שלום לעפרך, איש עיקש, צנוע, נחוש וערכי. עכשיו צריך להיפרד ממי שהיית - לא רק ראש ממשלה, אלא גם מייצגו האחרון של עולם ישן, שבסופו של דבר בעטנו בו ובך לטובת החדש והמפתה ממנו. עדיין אין לדעת אם צדקנו או טעינו בבעיטה.
היית שתקן, נבוך מאורות זרקורים וגמלוני עד מאוד בהתנהלותך בציבור. היו מי שפירשו זאת כריחוק מן העם, אבל לא הייתה טעות גדולה מזאת. תמיד אפשר היה לראות כי אתה חש שלא בנוח במחיצת שועים ורוזנים, אבל מוכן להקשיב ולהטות כתף למצוקותיו של האיש שדיבר אליך בגובה העיניים. מה שלא ידעת לעשות הוא להתנחמד למצלמות טלוויזיה, להיות בובה של יחצ"נים ודוברים, להוציא מפיך אמרי שפר שירגיעו וילטפו את האגו הלאומי.
יצחק שמיר הלך לעולמו - דיווחים נוספים ב-ynet:
פרס: "שמיר היה פטריוט גדול ואוהב ישראל"
"שמיר לא חיפש כבוד, רק את טובת המדינה"
אני זוכרת אותך יושב זועף בדיוני ועידת מדריד. לכאורה, היית אמור לפייס את האמריקנים ולקדם תהליך של שלום. לא רצית בו. חשדנות של עשרות שנים ואיבה אישית של ממש למי שראית תמיד כאויבים מנעו ממך לראות נכוחה את הצורך בהתקדמות מדינית. כמו קודמיך, ממש כמו גולדה המפא"יניקית, ביקשת להרוויח זמן וחשבת שהזמן פועל לטובתנו. במבט רחב, בפרספקטיבה היסטורית, עדיין מוקדם לקבוע אם צדקת או טעית.
ועידת מדריד. שמיר עם נתניהו והנציג הפלסטיני עמרו מוסא(צילום: יעקב סער, לע"מ)
על העבר מיעטת לדבר
היית אחרון ראשי הממשלה בדגם הבן גוריוני: צנוע בהליכותיו, כמעט שונא את השררה, חף מכל גינוני מלכות. למי שהגיעו לתפקיד אחריך היה הרבה מה ללמוד ממך בכל הנוגע להתנהלות האישית שלהם בעת מילוי התפקיד ומחוצה לו. למרבה הצער כולם העדיפו לעשות לביתם. היה מי שהצטיין בטעמו בוויסקי, היה מי שהתהדר בסיגרים יקרים במיוחד. כולם גם יחד אהבו ואוהבים להסתופף בחברתם של עשירי עולם. לזכותך ייאמר שכל זה היה מעורר בך חלחלה גדולה ומעיד, לטעמך, על אובדן דרך וזניחת העיקר.והעיקר היה תמיד ארץ ישראל. לא המדינה עצמה ולא עצם קיומה הריבוני, כי אם חזון של ארץ גדולה וחזקה, מעצמה מקומית אפילו, שאולי היה בו כדי להשכיח את חרדותיך מפני העבר. מיעטת לדבר על העבר הזה, שבו אבדו לך אביך ואמך ואחיך בשואה, לא השכילו כמוך להגר לפלסטינה הקטנה והשברירית בזמן הנכון. מעולם לא נפנפת בעברך כקורבן. נדמה לי שרצית לשכוח אותו, ואם היה לך חוב מוסרי כלפי הקורבנות וצאצאיהם, מילאת אותו עד תום בחיים ארוכים, סוערים ורוויי סכנות של עשייה ביטחונית חשאית וגלויה גם יחד.
ותמיד היית מרדן. מן האצ"ל אל הלח"י, משביל הזהב אל הקיצוניות המבותרת בתוך עצמה. לא הכלא ולא אימת המוות, לא הבריטים ולא המיינסטרים ההתיישבותי הרתיעו אותך מלחצוב לעצמך דרך ייחודית בבניית הארץ. לימים, כשנטלת אט אט אבל באותה נחישות שאפיינה אותך תמיד את מושכות העשייה הפוליטית, המרדנות והסרבנות כבר הפכו לקווי אופי נוקשים שלעיתים קרובות מדי לא אפשרו לך לראות את התמונה הגדולה.
כך, לא הבנת את האינתיפאדה הראשונה כהתקוממות לאומית אלא כסדרה של התפרעויות שצריך לדכא בכוח הזרוע. כך, לא באמת רצית לוותר אפילו על פיסת אדמה אחת תמורת התקווה שהארץ תשקוט מעט. כל אלה היו בשעתו עמדות נִציות עד מאוד, עד כדי כך שאפילו במחנה שלך קמו עליך לכלותך.
עמדות שהפכו מיינסטרים. סיקור מ-1992(מתוך ידיעות אחרונות)
יותר מדינאי מעסקן
בהתנהלות הפוליטית המלוכלכת והמסוכסכת שאפיינה תמיד את הרכבת ממשלות ישראל, ידעת לתמרן בקושי רב. היית תמיד יותר מדינאי מאשר עסקן, ומעולם לא הרמת אצבע רטובה כדי לנחש את כיוון הרוח. כך, במלחמת המפרץ הראשונה קיבלת החלטה גאונית ממש שלא לתקוף את עיראק ולא לסכן את יציבותה של הקואליציה הבינלאומית. רק מי שמתבונן בדברים ממרחק השנים יכול להבין עד כמה זו הייתה החלטה מבורכת, אמיצה, חכמה. בשעתו, היית מוכן לספוג את קיתונות הבוז שהומטרו עליך אז כאילו היית נציג של חולשה בלתי סבירה. גם כשידעת את האמת, לא מיהרת להכריז עליה בפריים טיים.הייתה בך מבוכה מכמירת לב שלא הסתדרה כלל עם הדימוי הנוקשה והקשוח. חלק מן ההתרחקות שלך מפרסום באמצעי תקשורת נבע משנים ארוכות של פעילות חשאית, אבל לעם המחובר לערוצי טלוויזיה לא היה די בכך. הוא רצה משהו אחר: מישהו שיתפרש כצעיר יותר, כצבר, כנקי מן השחיתות שאפיינה את נציגי מפלגתך אבל מעולם לא אותך, מישהו שמוכן לשאת עמו הבטחה לעולם חדש, גם אם ההבטחה לא נבחנה כדי לבדוק אם יש בה ממש. אני חושבת לרגע על הלילה של תבוסתך המוחצת ועל הבדידות שהייתה כרוכה בכך שנאלצת לפנות את כיסאך ושלטונך לטובתו של שנוא נפשך: גם אם חרקת שיניים וקיללת במסתרים, היה בך די הדר ז'בוטינסקאי נושן, אלגנטי ואצילי כדי לא להודות בכך ולא להפגין חולשה.
נפתוליו של גורל מר וצחקני היכו גם בך. בעשור האחרון נאלמת דום בעוד המחלה שלא נוקבים כאן בשמה אוכלת עוד ועוד חלקות מזיכרונך, מאישיותך וממי שהיית כשהנהגת את המדינה המורכבת הזאת. ממקורות זרים אנחנו למדים שסבלת מאלצהיימר. המחלה האיומה הזאת מוכרת לי היטב ממשפחתי, ועם לכתך אני יכולה רק לקוות שמתישהו, בערוב ימיך, כל הסודות, כל ההחלטות הקשות מנשוא, כל המשברים והכישלונות שנשאת באחריות להם לגמרי לבדך, הניחו לך והתפוגגו ויכולת סוף סוף לנטוש את משמרתך הארוכה כל כך בשירותו של עם כפוי טובה. היה שלום, יצחק שמיר. איש עיקש, צנוע, ערכי. לטוב ולרע, לא יהיו לנו עוד אנשים כמוך.
לפנייה לכתב/ת 
חותמים על ממשלת אחדות, 1984
צילום: הרניק נתי, לע"מ
לטוב ולרע, אין עוד כמותו
צילום: שאול גולן
מומלצים
