"ריגולטו": בין עליצות לעריצות

נדיר לבלות ערב שלם באופרה ולמצוא רק מילים טובות על הקאסט כולו. וזה למרבה השמחה מה שקרה אמש (א') ב"ריגולטו". הזמרים שגייסה האופרה הישראלית להפקה החדשה של יצירתו הידועה של ג'וזפה ורדי מעולים כולם.

בראש ובראשונה הבריטון הספרדי הוותיק קרלוס אלמגוור (בתפקיד ריגולטו) - זמר לירי עז קול ועז מבע. גברי ובוטה, אך גם נואש ופגיע. הסופרן הישראלית המצוינת הילה בג'יו (בתפקיד ג'ילדה, בתו התמימה של ריגולטו) התמודדה בטבעיות משכנעת עם הקולורטורה שוורדי שם בפיה.

"ריגולטו". כל המשתתפים עשו עבודה מצוינת(צילום: יוסי צבקר)

גם הטנור הצרפתי ז'אן-פרנסואה בוראס (בתפקיד הדוכס הפתיין המושחת) הרשים. לא קל היום למצוא על במות האופרה טנור בעל קול חזק וצלול, שמראהו החיצוני הנאה תואם את תפקידו. ואשר לזמרי האופרה הותיקים - ולדימיר בראון (הבס-בריטון בתפקיד הרוצח ספרפוצ'ילה) ונח בריגר (בריטון, בתפקיד הרוזן מונטרונה) - הם אמינים וטובים כדרכם תמיד.

מאבק בצנזורה

אין כמו תולדות "ריגולטו" להמחיש את האופן המשתנה שבו "סובלת" חברה או שלטון יצירת אמנות ביקורתית לכאורה. קשה להאמין, אבל האופרה הזו, מן הפופולאריות שברפרטואר האופראי, נחשבה בזמנו לחומר חתרני ומסוכן.

צבעוני, מוזיקלי ודרמטי. מתוך "ריגולטו"(צילום: יוסי צבקר)

במרכזה של 'ריגולטו' ניצבת דמותו רדופה של ליצן חצר, שהדוכס, אדונו האכזר והמושחת, מפתה את בתו התמימה ומשחיתה. הליצן, תאב הנקם, מתכנן לרצוח את השליט המופקר. עזות מצח שכזו כנגד השלטון התקשו הצנזורים של מחצית המאה ה-19 לסבול. הם ביקשו איפוא לחסל את יצירתו של ג'וזפה ורדי בטרם תעלה לבמה.

האופרה של ורדי מתבססת על "המלך משתעשע" (1832) - מחזה מאת ויקטור הוגו שזכה אף הוא לנחת זרועה של צנזורה פוליטית, הצרפתית במקרה זה. ויקטור הוגו העז לבקר במחזה שלו מלך צרפתי, פרנסואה הראשון, שהיה רודף שמלות מרושע ומופקר. העובדה כי מדובר במלך שחי 350 שנים קודם לתקופתו של הוגו, לא ממש הכהתה את חדות מספריה של הצנזורה הצרפתית, שעצם הביקורת על השליט נתפסה בעיניה כפשע בל יסולח.

היגיון דומה חל גם על שליטיה האוסטריים של צפון איטליה (במאה ה-19): "אופרה זו היא דוגמה לחוסר מוסריות ותיפלות מתועבת" קבע הרוזן דה גורזקובסקי, ראש הצנזורה האוסטרית. אך יש להניח שמה שבעיקר הטריד אותו היתה השמצתו של מלך צרפתי, מטרד פוליטי עבור אוסטריה של 1850. מכאן קצרה הייתה הדרך לפסיקה "Lese-majesty" (בגידה במדינה).

זמרים מצוינים. "ריגולטו"(צילום: יוסי צבקר)

אך ורדי כבר היה באותה העת מלחין נודע ורב-תהילה, כך שהייתה לו היכולת והתעוזה להלחם בצנזורה. המאבק היה ארוך, ובסופו של דבר אושרה גרסה שהיא סוג של פשרה פוליטית: ורדי וכותב הליברית שלו, פרנצ'סקו מאריה פיאבה, לקחו את התמה הבסיסית של הוגו אך התרחקו מצרפת, והלבישו אותה על דוכס דמיוני בחבל ארץ נטול משמעות פוליטית.

חתרני או לא - 'ריגולטו' היתה, בן לילה, להצלחה כבירה. ולא רק באיטליה, אלא באירופה כולה. מזה 150 שנים היא נחשבת לאחת מעשר האופרות הפופולאריות ורבות ההשמעה ביותר.

פוליטיקה ואהבה

ההסתייגות הצנזוריאלית אינה מפתיעה שכן "ריגולטו" היא אכן התרסה פוליטית מתחילתה ועד סופה. התרסה כנגד השלטון באשר הוא שלטון, וכנגד הסדר החברתי. ויקטור הוגו עצמו, במבוא למחזה שלו, אומר כי ליצן החצר "שונא את המלך משום שהוא מלך, ואת האצילים משום שהם אצילים". אך האמת היא שכל כפיף באופרה הזו מתריס ומתקומם כנגד "שליט" כלשהו:

ריגולטו פועל בגלוי נגד האצילים אנשי החצר, ורוחש מזימת מוות כנגד הדוכס. האצילים מצידם אינם מעיזים אמנם למרוד ישירות בדוכס המתעמר בהם, אך הם פוגעים במי שמזוהה אתו יותר מכל - בריגולטו הליצן הקשוח. וריגולטו עצמו, גיבן נכה ומבוזה, אף הוא שליט-עריץ שמורדים כנגדו: הוא כולא את בתו בביתו, לשם הגנתה לכאורה, אך במחיר בידודה מן העולם (בהפקה אמש היא שוכנת בתא זכוכית - ספק כדג באקווריום, ספק כבובת חרסינה בחלון ראווה).

יחסי שליטה. מתוך "ריגולטו"(צילום: יוסי צבקר)

היא בתמורה מתמרדת באב-העריץ ופוגעת בו בנקודה הרגישה ביותר שלו - היא מתמסרת לגבר הראשון שמרעיף עליה מילות אהבה, ומאוחר יותר תשבש כליל את מזימת הנקם של אביה במחיר חייה שלה.

על גברים ושנאת נשים

'ריגולטו' היא "אופרה גברית": המקהלה - באופן נדיר למדי - היא על טהרת הגברים, ולמעט תפקידה של ג'ילדה, כל שאר התפקידים הם תפקידי גברים. העלילה קשוחה, דרמטית ואכזרית, והסוף קיצוני ונטול חמלה.

ואשר לאהבה, ב"ריגולטו" היא אינה דומה במאומה לאהבה האופראית הרווחת. יש כאן אוהבת יחידה, ג'ילדה, שמדמיינת אהבה רומנטית ועילאית, אך מופרכת במהותה. ולמותר לציין שאיש אינו משיב לה אהבה. ואפילו אהבת האב במקרה הזה, היא מהות קשוחה וכפייתית. ובכלל הגברים באופרה הזו כולם מרושעים, ערלי לב, מיזנתרופים.

אהבה קשוחה וכפייתית (צילום: יוסי צבקר)

ואשר לנשים - ורדי משורר ב'ריגולטו' מסה בוטה ממש של בוז וקלס. עוד בטרם יבש צליל התזמורת האחרון בפתיחת האופרה, וכבר פוצח הדוכס בארית חדווה על כיבושי נשים "Questa o quella" ("אישה זו או אחרת") שופעת בוז: "הנאמנות היא מחלה קטלנית".

ובמערכה השלישית שר הדוכס את "La donna è mobile" ("האישה היא הפכפכה") - ארית המופת של האופרה, מהפופולאריות ביותר ברפרטואר הטנורים – שכולה תמצית של איבת נשים: "כל אישה היא קלת דעת כנוצה; משנה מילים, מחליפה מחשבות; אל תאמינו באישה, פרצופה כולו זיוף, ואוי לו למי שיבטח בה וייתן לה את לבו". כאן בביצועו המופתי של לוצ'יאנו פבארוטי:

הקהל הפגין אתמול הנאה ברורה בשפע של מחיאות כפיים וקריאות "בראוו". ויש לקוות ששאר ההופעות לא ייפלו מאלו של הצוות המשובח ששמענו אמש. על-פניו עושה רושם שגם הקאסטים החלופיים שגייסה האופרה הישראלית להפקה הזו מבטיחים - כך שלכל צופיה צפויה חוויה מרשימה ומענגת. חוויה שמזכירה לנו שוב עד כמה טוב הדבר שהצנזור לא הצליח במלאכתו, ושהאופרה "ריגולטו" עדיין כאן איתנו - עדכנית, חיה ובועטת להנאתנו.