מרוב פמיניזם שכחנו את הילדים

לאחרונה עשיתי לעצמי מנהג די מגונה לעיין בשו"תים של עלוני שבת למיניהם. בינינו, מדובר בסאטירה אותנטית ומוצלחת למדי, והיא בבחינת עונג שבת אמיתי. כמעט כמו לקום באמצע הלילה ולהגניב נשנוש מהצ'ולנט בעודו מתחמם על הפלטה.

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• פירוק ועדת פלסנר - כרטיס צהוב לחרדים/ יצחק טסלר
• 10 קברי הצדיקים הכי פופולריים
• תחרות "אגדתא" 5: שלחו אלינו סיפורים   
  

גם הפעם התגלגל לידי (בדיליי של שלושה ימים) עוד שו"ת פנינים, הפעם מבית מדרשו של הרב אליקים לבנון, שנשאל על-ידי אברך מצוי כיצד עליו לנהל את משפחתו.

"במשפחה כמו במדינה", ענה לו הרב, "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. צריך מנהיג אחד". כמובן שלפי הרב מדובר בבעל, שאמור לקבוע בנושאים העקרוניים - "בהתייעצות עם אשתו".

ואם שאלתם את עצמכם באלו תחומים האישה קובעת, הרי שלשיטתו של הרב לבנון "אשה מכרת באורחים, וכמובן שהאשה קובעת גם בענייני האסתטיקה של הבית, בכפוף ליכולת הכלכלית, שהרי 'אשתי זו ביתי', וכן בניהול השוטף של הבית".

רגע לפני הזעם

בימים כתיקונם, אשת הקריירה שבי, המנהלת כבר יותר משמונה שנים בית די שוויוני עם בן זוגה ("בעלה", בלעז) הייתה אמורה עכשיו למרוט את שערות ראשה בייאוש ולשקוע במחשבות נוגות על "יהדותנו לאן". אבל אז חשבתי על זה שוב, ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי - איך באמת נראית שגרת יומם של הילדים הישראליים הממוצעים - אלו שהוריהם מגשימים את עצמם במשרה מלאה פלוס-פלוס?

לרוב הם מתראים איתם בשלוש שעות החסד שבין ארבע לשבע, במקרה הטוב, או מוצאים את עצמם במשחק מסירות מזן "מהנה" במיוחד, במקרה הרע: מהגן לצהרון, ומהצהרון לשכנה טובה לעוד שלוש שעות של בייביסיטר, אם להוריהם יש היום "יום ארוך". לעתים אבא ואמא גם לוקחים עבודה הביתה, ואז הילדים האלה יודעים שהם יזכו לארוחת ערב מושקעת במיוחד (פיצה שאבא אסף בדרך חזרה) שאותה הם ילעסו בעוד שעת "פעילות" מהנה מול ערוץ הופ, כי אבא ואמא כבר עייפים מכדי להתייחס אליהם, או שהם חייבים להשלים משימות חשובות למחר.

ובעוד שאנו עומדים בימים הראשונים של החופש הגדול, הפלגתי במחשבותיי אל עבר אותם הימים בילדותי. מדי יום בשובי מן הקייטנה בשעה 13:30(!) בצהריים חיכו לי על השולחן במטבח שניצל ופירה ואמא עם סינר, מפגינה נינוחות שיכולה להפגין רק מורה שיצאה לחופשה בת חודשיים. ולא היה תענוג יותר גדול מלשבת ולספר לה איזה כיף היה היום בקייטנה ולדעת שהיא מקשיבה רק לי - לא בחצי אוזן - בשתי אוזניים, ואף טלפון מהעבודה לא הפריע לנו באמצע.

שעתיים אחר-כך היינו נוסעים לים. שלוש פעמיים בשבוע היינו נוסעים לים בחופש הגדול, בונים ארמונות ואוכלים אבטיח וחוזרים הביתה ונופלים על המיטות, סמוכים ובטוחים שמחר תחכה לנו ארוחת בוקר מושקעת עם חביתה וסלט חתוך, ולא לחם עם שוקולד כי אמא ממהרת ואין לה זמן.

ואולי יש משהו בדברי הרב?

אז נכון. תפיסתו של הרב לבנון מעט פרימיטיבית, טיפהל'ה מיושנת, לא הכי פופולרית – אבל היא מכניסה לתוך הדיון החשוב על חלוקת התפקידים במשפחה שאלה קשה וכואבת שהפמיניזם עוד לא הצליח לענות עליה תשובה המניחה את הדעת, והיא מי יגדל את הילדים שלנו?

כי כמה קל להיות נשות קריירה עם מודעות פמיניסטית מפותחת, כשילדינו גדלים בחיקן של נשים אחרות בעלות מודעות פמיניסטית קצת פחות מפותחת. כמה קל לדבר על שוויון, על שותפות, על אבא ואמא שעובדים במה שהם אוהבים, על שחרור מדפוסים שמרניים, כשמי שמשלם את המחיר בסופו של יום אלו הילדים שלנו, שמקבלים מאיתנו הרבה פחות זמן איכות ממה שאנחנו זכינו לו כילדים.

אני מודה ומתוודה. נטיותיי ליצירתיות ולהגשמה עצמית, ואהבתי הגדולה לכתיבה הביאו לכך שכנראה לעולם לא אנחל סיפוק מלשבת בבית ולטגן

שניצלים במשך כל היום, אך לא בשלמות נפשית אני יוצאת לעבודה. יהיה זה שקר להגיד שאני לא נקרעת מצער באותם ימים ארורים שבהם אני יודעת שילדיי ייאלצו לעבור מיד זרה אחת ליד זרה אחרת, כי גם אבא וגם אמא חוזרים היום הביתה מאוחר.

לפעמים נדמה לי שהם רגילים. כל כך רגילים, שהם כבר למדו לעשות בעצמם גוגל מהיר לעמוד הפרקים המלאים של "פאוור ריינג'רס", הבייביסיטר הווירטואלי ששומר עליהם כשאמא תקועה בבית מול המחשב עם כתבה שצריך להגיש דחוף למחר. כל-כך רגילים, שהבן שלי שאל אותי אמש אם אחרי שנצא בבוקר מרופאת השיניים הוא יוכל להמשיך איתי לעבודה. "אבל יש לך מחר בריכה בקייטנה, חבל שתפסיד", עניתי. "לא אכפת לי", הוא השיב, "בא לי להיות איתך".