גאנז אנד רוזס: רוקרים לא מתים, ולא מתחלפים

אגלי קיד ג'ו וגאנז אנד רוזס, זו לצד זו בערב אחד של "פסטיבל רוק" (עם "היהודים" כחימום מבית) - לפחות במונחים מקומיים - הן שילוב מושלם. לא מפני שמדובר בלהקות הרוק הטובות שפועלות היום, ממש לא. קשה לומר שהן אפילו היו להקות הרוק הגדולות ביותר כשהיו בשיאן. אבל הן שילוב מושלם מבחינת התאמה: שתי להקות מקצועיות ומלאות בדרמה, עם עבר מפואר אבל ללא הווה משמעותי (לפחות ברמת המיינסטרים של הז'אנר).

עברו כמעט 20 שנה מאז שגאנז, בהרכב שונה כמעט לחלוטין, חרכו את פארק הירקון. עברו 20 שנה מאז שאגלי קיד ג'ו הוציאו את "America's Least Wanted", האלבום שסיפק להם את שלושת הלהיטים הגדולים ביותר שלהם. גאנז התפרקו והתגבשו מחדש מאז, פחות או יותר, תחת ניצוחו של אקסל רוז. אגלי קיד ג'ו, מתברר, נמצאים בעיצומו של איחוד היסטורי שמתנהל לפחות בינתיים על אש נמוכה.

"אגלי קיד ג'ו" על הבמה. קאמבק על אש נמוכה? (צילומים: אוהד צויגנברג)

טוב, אש נמוכה בכל הקשור ליחס תקשורתי - כי כשהם על הבמה, עם הלהיטים הישנים לצד השירים החדשים מה-EP שיצא ממש לפני כמה שבועות, הם שומרים סביבם על טמפרטורת רתיחה. וזה לא קל: תל אביב ביולי אולי לא ממש קרירה, אבל קשה לשמור על הלהט הזה בפארק ריק למחצה, מלא בקרחות ירוקות. שלא לדבר על התהום העצומה שנפערה בין רוב הקהל, זה שלא זכה להיכנס לטבעת הזהב, לבין הבמה (ועל כך בהמשך).

שום דבר מזה לא מפריע לוויטפילד קריין, סולן הלהקה האנרגטי, שבגיל 44 לא מתבייש לקפץ מצד לצד על הבמה הרחבה ולהפעיל את הקהל כמו אחרון מדריכי הצופים. עכשיו אתם מימין תמחאו כפיים, עכשיו אתם משמאל, עכשיו סיבוב כיפים אינסופי על קו התפר שבין הגולדן רינג לשאר הקהל, עכשיו נחלק ציונים לצדדים השונים לפי קצב הרמת הידיים והקפיצות שלהם, עכשיו נרד קצת על ה"אלה שיושבים בצל - אתם כוסיות". אין לו בושה, אין לו שמץ של עייפות, ויש לו אותו קול מרושע ומדהים שהיה לו בתחילת שנות ה-90.

הדיסטורשן לא מזדקן

נכון, השירים החדשים ברובם לא מסעירים, ואולי לא פלא שהקאמבק הזה לא ממש מעורר הדים ברחבי העולם. אבל כשהם מבצעים על הבמה שירים כמו "Neighbour" או "Milkman's Son" – ואפילו בהדרן, עם הלהיט הטחון אבל המלהיב לנצח "Everything About You" - זה לא ממש מעניין אף אחד. בטח לא אותם, בטח לא את אלפי הרוקרים שמקפצים מולם, באור יום. 

גאנז אנד רוזס על הבמה. הנגנים המתחדשים לא נופלים מקודמיהם

ואז, לקראת השעה תשע, אחרי שהשמש כבר ירדה, גאנז אנד רוזס עולים לבמה. יש משהו מוזר בהופעה הזו שלהם. מצד אחד, מי שחשש שהשינויים הדרמטיים בהרכב ישנו מהותית את איכות הביצועים התבדה במהרה. אקסל רוז מוקף בחבורה של מקצוענים, נגני רוק עילאיים עם לוק תואם - מקועקעים מהמפרט ועד השרוול. הרעמה של סלאש אולי חסרה במובן האסתטי, אבל אי אפשר לומר שביצועי הגיטרה פוגמים באווירה.

מצד שני, לאורך חלקו הראשון של המופע, משהו לא מספיק מרגש. משהו מהונדס מדי. זה לא קשור לאקסל עצמו: הוא אולי נראה כמו גרסה מפוחלצת ולא ממש מוצלחת של עצמו, אבל הוא נשמע קרוב מאוד לאיך שהיה בימיו הטובים. כאמור, גם הנגנים שלצידו ממש לא פוגמים בחוויה. אבל עדיין, "You Could Be Mine" נשמע מרגש יותר אפילו בקליפ המקורי מאשר כאן, על הבמה - וזו כבר בעיה. דווקא השירים החדשים, ובראשם "Chinese Democracy" (שיר הנושא של האלבום האחרון והמוצלח דווקא של גאנז, שפתח את המופע) ו-"Better" המעולה, זוכים לביצועים אנרגטיים ואותנטיים יותר.

אקסל רוז על הבמה. טריילר טראש עם קול כמו פעם

יכול להיות שהבעיה עם הלהיטים הישנים קשורה לכימיה שעל הבמה, או יותר נכון - זו שאינה שם. כל אחד מהנגנים מקבל הזדמנות נרחבת להפגין את יכולותיו הווירטואוזיות - אבל בשאר הזמן, זה למעשה מופע של איש אחד. איש אחד מוכשר, זה שנשא את הלהקה על גבו גם בגלגולה הקודם - אבל עדיין, איש אחד. איש אחד, שנראה כאילו נשלף מטריילר פארק אמריקני. יכול להיות שזה קשור לכך שחצי מהקהל הפוטנציאלי להופעה הזו התפוגג מאז הניינטיז. חצי מהקהל, ו-95 אחוזים מהסקס-אפיל של הסולן.

"התקווה" / "Don't Cry". בשלב הזה, הקהל כבר בכיס שלהם

אבל המצב מתהפך בשעה האחרונה של המופע (מתוך שעתיים וחצי על הבמה). זה מתחיל עם "Sweet Child O' Mine", ממשיך עם הומאז' לפינק פלויד שמתגלגל ל-"November Rain" ומגיע לשיאו עם מעבר מלודרמטי במיוחד מ"התקווה" אינסטרומנטלי ל-"Don't Cry". כשזה מגיע ל-"Civil War" ו-"Knocking On Heaven's Door", הקהל כבר בכיס של אקסל ושות'.

כאילו הניינטיז מעולם לא הסתיימו

בין שלל החולצות שהחליף במהלך המופע, היתה אחת שנשאה את דמותו של מיקי מאוס. אותו גיבור מאויר, בפעם האחרונה שבדקתי, חגג שמונה עשורים. אקסל חגג לא מזמן חמישה כאלה. למרות ההפרש, כל אחד בדרכו הוא ענק ששייך לעולם שאיננו: מיקי לעולם האנימציה הידנית שהלכה וגוועה, אקסל לעולם של קלישאות רוק - כאלה שמעטרות את המופע שלהן בהמון דיסטורשן וים של זיקוקים (ובסוף אפילו קונפטי). זה אולי לא דומה לשום דבר שעובד בסצינת המוזיקה העכשווית,

אבל זה עובד על הקהל, שברובו נראה כאילו היה שם מהניינטיז. והניינטיז אולי הסתיימו, אבל קשה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שהיה כאן תחושה כזו, של פסטיבל רוק אמיתי, כמו בניינטיז. גם אם זה רק לכמה שעות, גם אם כולנו קצת יותר זקנים.

ומילה אחת למארגני המופע: בימים בהם חלק ניכר מהמדינה משקיע את זמנו בדרישה לצדק חברתי, צריך מידה לא מבוטלת של אטימות כדי להפקיע שטח גדול כל כך לטובת "טבעת הזהב". התוצאה היתה מרחק מופרז לחלוטין - ונטוש ברובו - שהפריד בין רוב המעריצים לבין הבמה. וחבל.