טעימת תרגום מתוך "שפמנון ומנדלה"

אני חושש שאני אזכור את ימיי בסייגון מבעד לעננת אלכוהול. שתינו כשהגעתי, ומאז שתינו פחות או יותר בכל יום זוגי. כל אחד בתורו, הם גררו אותי לסלונים בפינת הרחוב, המקבילה הוייטנאמית לטאפאס באר שמגישים קצת אוכל לצד האלכוהול. אנחנו נדחסים לתוך כיסאות פלסטיק לילדים ושותים בירה מקנקים של ליטר, מכרסמים בקר מוקפץ, קרביים מאודים, צפרדעים מטוגנות במחבת ובוטנים מורתחים. אנחנו אוכלים תבשיל עזים ושותים משקה עזים, שני שלישים יין אורז ושליש דם עזים. עוד לפני מחצית הארוחה, המעיים שלי רוחשים ואני טס לשירותים.

במהלך השבוע השני, וֶייט, קוואנג, הואנג ואני יוצאים באופנוע לכפר נחשים, מרחק קצר מסאיגון. בבאר-מסעדה המובחר, הקירות עשויים מקש והתקרה הנמוכה מלוחות אלומניום. מאחור, גדרות תיל תוחמות שני עצים וקן נחשים. אישה צעירה עומדת ליד אחד העצים ומושכת נחשים ארסיים בזנב.

אנחנו יושבים על שרפרפי עץ ליד שולחן קפה נמוך. המלצר מגיש פלטת מתאבנים, דגים עם ציפוי פריך, מבחר צמחים טריים, מלפפון חתוך ועוד ירקות. קוואנג נראה עצבני. "למה אתה לא נוגע בירקות? הם שטופים."

"החלשלשות של הוֶייט-קוּ (וייטנאמים-זרים, י.פ) יוצרת הרבה בעיות. כשאתה מסרב לאכול יחד עם המארחים אתה יוצר רושם שבעיניך אתה טוב יותר מהם. שהאוכל שלהם מלוכלך, לא מתאים לרמתך," הואנג מזמר, מתלוצץ, אבל אני מבין את הכיוון הכללי.

"נו, אכלתי כל מה שנתתם לי והיה לי שלשול פעמיים בשבועיים," אני מגיב בנזיפה מעושה. "בגללכם חבר'ה אני לא יכול ללכת לשום מקום בלי לחפש את השירותים. זה לא מספיק?"

הם צוחקים, מתרככים. המלצר מגיע עם בירה חמה, מוזג אותה לכוסות פלסטיק ומניח בתוכן גושי קרח. אני לוקח כוס בלי קרח.

"קרח. למה אתה מפחד מקרח? כל הבקטריות מתות, קפואות," וייט מתלונן.

אני מביט בו, משתאה. "ולך יש תאר שני בכימיה? אני מניח שזה לא כולל שיעורי ביולוגיה, נכון?"

המוזג, גבר כחוש עם פנים מרוטות של אדם שהוכש מאות פעמים, מוציא שק של נחשי קוברה חיים באורך שישים סנטימטר ומניח אותו על השולחן. הוא שולח את ידו פנימה באגביות – קוסם ששולף שפן – ומוציא נחש. הוא מרוצץ את ראשו במכת פטיש עץ חדה. הנחש קופא בידיו. בתנועה מיומנת של הסכין הקטנה שלו, הוא חותך שסע בקשקשים, פעולה כירורגית מושלמת. דם מטפטף אל ידו. תוך כדי שאיפה מסיגריה שתחובה בזווית הפה, הוא מבקע את העור ומציג לראווה את הלב הפועם, בגודל שבב שוקולד. מתוך שעמום של דייג שרימפס, הוא מבתר את העורקים ושותל את הלב בתוך כוס שוט, מלאה למחצה ביין אורז. הלב מפזר בפעימתו זרמים אדומים של דם לתוך הליקר השקוף.

וייט תופס את הכוס ומוריק אותה לגרונו. כל העניין הוא לבלוע את הקוקטייל לפני שהלב מפסיק לפעום. וייט מצקצק בשפתיו, נוהם קלות ומחייך בעדנה. איש הנחשים זורק את הגוף המת אל המלצר, שפושט את העור ודואג שהבשר יהיה על גריל הפחם עוד לפני שמגיע תורו של הואנג. אחרי קוואנג, יגיע תורי.

"לא, אני לא יכול," אני מתנגד בקול שטוח.

"אתה מוכרח."

"זה טוב לליבידו."

"הליבידו שלי בסדר גמור."

המוזג, שמריח כיף גדול, נעשה משועשע. "איש צעיר," הוא אומר, ומחווה בתנועה רחבה. "במשך כל החיים שלי שתיתי משקה לב נחשים פעם בשבוע. זה שומר על הבריאות. אחד עשר ילדים, שישה נכדים,"

הוא מכריז, טופח על החזה בידית הסכין. "זה עושה לך טוב. נותן כוח. תראה אותי, אני לא מת."

"אל תהיה כזה נמושה, שתה!" הם דופקים על השולחן.

אני מסתכל על גופו המורעל של המוזג בחשש. בשלב הזה כל באי המקום, כעשרים וחמישה לקוחות, כבר מגלים בפחדנות שלי עניין. כמה מהם מעודדים אותי בהתלהבות, מציגים בפני רשימה של איכויות מיטיבות וסגולות מדהימות.

"שתה," הואנג פוקד, רציני עכשיו. זאת ההצגה שלו, הרעיון לבזבז שכר של שבוע על ההרפתקה היה שלו, והוא בנה על זה שאשיב לו כגמולו ואשתף פעולה. "אמרת שאתה רוצה להיות וייטנאמי. לנסות כל מה שאנחנו עושים. אין משהו יותר וייטנאמי מזה."

אני נד בראשי.

הלב צונח אל הכוס. אני גומע את המשקה, הגרון שלי ננעל. אני מרגיש את האיבר החלקלק והחי, המזכיר טפיוקה, בקצה הלשון. אני מתקפל ופולט אותו לרצפה, האלכוהול עולה לי לאף, שורף. הואנג טופח לי על הגב. הקהל מתפוצץ מצחוק.

(מאנגלית: יונתן פיין)

Catfish and Mandala, Andrew X Pham, Picador 2010, 344 pp.