הרומן שלי עם רומן / פרידה מריקלמה
פעם אתה מפנטז עליהם, פעם אתה מתאהב בהם ופעם הם שוברים לך את הלב. אלה הם כוכבי הכדורגל. זהו חואן ריקלמה, שעזב השבוע את בוקה ג'וניורס, עבור אילן הלפרין
חשבתי שזה עבר לי עם הפרישה של יגאל מנחם ממכבי נתניה. הרי הערצה עיוורת לשחקן כדורגל היא פריבילגיה שאתה בעיקר נהנה ממנה בתור ילד. זאת אומרת, אתה מרשה לעצמך גם בגיל מאוחר יותר להיות מוקסם משחקן זה או אחר, אבל מילה כמו "הערצה" כבר לא מוצאת את מקומה בלקסיקון שלך כל כך בקלות.
לונדון 2012: העמוד האולימפי המיוחד של ynet ספורט
אבל אז הגיע ביקור בארגנטינה, תצוגה בלתי נשכחת בניצחון 1:3 על ברזיל ב-2005 והבנה כי זה שוב השתלט עליי - חואן רומן ריקלמה התמקם לו במשבצת של "שחקן נערץ". ממרומי היציע באותו ערב נדיר באצטדיון המונומנטל חשתי שהפנטזיה הכי גדולה שלי בתור אוהד כדורגל לראות מופע הירואי של שחקן התגשמה. אורגזמה מזוקקת של אוהד ספורט.
אמן או נבל?
מאז אותה תקופה בארגנטינה ועד ההודעה ביום חמישי לפנות בוקר כי הוא עוזב את בוקה ג'וניורס, ואולי אף פורש, מצאתי עצמי בדיונים רבים על ריקלמה. רבים וטובים
לא היה יכולים לסבול אותו, את האדישות שהוא מפגין והלוזריות הנצחית (יש בארגטינה המכנים אותו "פצ'ו פריו" - חזה קר בתרגום חופשי מספרדית, אחד שלא מתפקד ברגעי האמת). בקואליציה שלי מצאתי את אלה שידעו להעריך את ראיית המשחק הנדירה והנגיעה הרכה הזו בכדור ששמורה ליחידי סגולה.
אני התאהבתי וגוננתי על "מספר 10 האחרון" בנחרצות, למרות השמועות הבלתי פוסקות על אופיו הבעייתי. עד שהכל התנפץ לי בפרצוף לפני שנתיים, או ליתר דיוק ב-12 באפריל 2010.
זה קרה במשחק הביתי מול ארסנל, כאשר בדקה התשיעית יצאה בוקה להתקפה, בסיומה נותר ריקלמה לבדו מול השוער. במקום לכבוש, העדיף 'רומן' לפרגן למרטין פאלרמו ולאפשר לו לגלגל מול שער ריק את השער ה-219 שלו במדי בוקה, ובכך להשוות את שיא הכיבושים של המועדון.
צפו ברגע ששינה לאילן הלפרין את החיים. בערך
אצטדיון הבומבונרה נכנס לטירוף באותו הרגע, בעיקר בגלל הדיווחים בתקשורת בארגנטינה על סכסוך ארוך שנים בין שני הכוכבים. אלא שבמקום לשים הכל בצד ולציין את המאורע ההיסטורי, לריקלמה היו תכניות אחרות. בשעה שפאלרמו רודף אחריו ורוצה להודות לו על הבישול, ריקלמה פשוט הפנה לו את הגב ורץ לחגוג מול האוהדים ביציע אחר, באקט המשפיל ביותר שיצא לי לראות בין שני חברים לקבוצה.
לפתע, המפלצת הזו שכל השנים התחבאה בין דיווחים שונים בכלי התקשורת נחשפה לעיני כל, ועוד ברגע שמיליוני אוהדים כל כך חיכו לו. כמו בתסריט שנכתב מראש, יכול היה ריקלמה להתעלות ולצאת גדול, והוא בחר להשפיל את יריבו המושבע באחד מרגעי השיא שלו. מיד לאחר מכן, הדמות הזו, שללא ידיעתה הסבירה לי טוב יותר מכולם מדוע יש המעיזים לקרוא לשחקני כדורגל אמנים, נראתה לי פתאום כל כך מכוערת.
הרגשתי מרומה ומצאתי עצמי בקונפליקט - הערצה לגאונות של ריקלמה ככדורגלן (שבאה לידי ביטוי גם בבישול ההוא לפאלרמו), או הודאה שהוא מייצג את כל הדברים שאני סולד מהם (מה שגם כן בא לידי ביטוי באותו מהלך). בדיעבד, הבחירה הייתה קלה. אמנם המשכתי להתלהב עם יהודה ארם מכל נגיעה שלו ששברה הגנות, אבל לרגע לא היה לי ספק מה נחת עליי - הרומן שלי עם רומן הסתיים.
עוד ב-ynet ספורט
גם היום, רגע לפני שהוא תולה את הנעליים או יוצא להרפתקה אחרונה בקבוצה אחרת בארגנטינה או באסיה, אהיה מוכן להתווכח עם כל מי שייקרא בדרכי שמדובר באחד הכשרונות הגדולים בעולם ב-15 השנים האחרונות. אני משוכנע גם שלולא לואיס ואן חאל היה מאמן ברצלונה בתקופה בה הגיע ריקלמה לקאמפ נואו, העלילה שמגיעה עתה לסיומה הייתה שונה לחלוטין.
הרגע ה-2 ששינה לאילן הלפרין את החיים. בערך...
בגיל 34 מגיעה לקיצה התקופה של ריקלמה בבוקה ואולי גם ככדורגלן מקצועני. אוהדי הקבוצה יזכרו ממנו אין ספור רגעי קסם (וכדור אחד בלתי נשכח שהעביר בין רגליו של מריו יפס מריבר פלייט),
חובבי הכדורגל האירופי יזהו אותו ודאי עם הפנדל שהחמיץ במדי ויאריאל בחצי גמר הצ'מפיונס מול ארסנל.
ואני? מודה על הזכות שנפלה בחלקי להיות נוכח באותו 1:3 על ברזיל במוקדמות מונדיאל 2006 ולראות את אחת התצוגות הגדולות של שחקן נבחרת ארגנטינה בשנים האחרונות. אבל אני גם לא שוכח איך רגע אחד שבר לי את עגל הזהב של השחקן האחרון שהעזתי להעריץ. צ'או ריקלמה.
