הגדול מכולם של הגדול מכולם - רוג'ר פדרר
מכל 17 תארי הגרנד סלאם של פדרר, זה שהשיג בגיל 31 הוא המרשים מכולם. עם החזרה למקום הראשון בעולם, הוא קורא תיגר על האבולוציה של כל ספורטאי. שרון דוידוביץ' התמוגג מעוד רגע היסטורי על הדשא הקסום, והתאהב בסיום בדמעות של אנדי מארי
רוג'ר פדרר הפתיע אותי. זאת אומרת, הוא הפתיע אותי ביום שישי האחרון כשניצח את נובאק ג'וקוביץ', לא הערב (א'). הוא הפתיע אותי כי הוא שיחק בינוני פלוס כל הטורניר, וניצח. הוא הפתיע כי בשני המפגשים האחרונים מול הסרבי הוא היה חלש להחריד. אבל הוא היה פנומנלי, והוא הפתיע אותי.
חגיגת לונדון 2012 ב-ynet ספורט:
אוי, איזה טיפש אני. שכחתי. עוד בפעם הראשונה כשפגשתי את רוג'ר פדרר, הבטחתי לעצמי - "אף פעם אל תהיה מופתע ממה שהוא עושה". אז הערב, כבר לא הופתעתי. גם לא כשירדה לי דמעה.
מייקל ג'ורדן, מוחמד עלי, פלה, פדרר
בספורט אוהבים הכתרות, לכן הרשו לי להכתיר - מכל 17 תארי הגרנד סלאם של מר פדרר, הערב, בניצחון על אנדי מארי, חזינו במרשים והחשוב מכולם.
עוד ב-ynet ספורט:
- למה אין שחקנים מהמגזר בנבחרת הכדורסל?
- אלי כהן חרד לגורלה של בית"ר ירושלים
- למה פרגוסון שמח שדרוגבה עזב את צ'לסי?
לא רק בגלל שהוא קובע שיא חדש של גרנד סלאמים ומרחיק את שני הדולקים אחריו, לא רק בגלל שהשווה את השיא של סמפארס ולא בגלל הטניס הנפלא שהציג בגמר. זה כי הוא עשה את זה בגיל 31. בגלל שהוא חזר למקום הראשון בעולם, כשנדמה היה שזה כבר לא יקרה יותר.
האדם הוא יצור אבולוציוני, כך גם הספורטאי. כל ענק אחר בהיסטוריה מכיר את זה - אתה מקום ראשון, ואז אתה מקום שני, ואם לא הצלחת לחזור, השלב הבא הוא
כנראה מקום שלישי, רביעי ו...הבנתם את הפואנטה.
לא אצל השווייצרי. הוא ראה מהצד איך רפאל נדאל תופס לו את המקום, את השנה הבלתי הגיונית של נובאק ג'וקוביץ' ב-2011 ואת המבקרים שטוענים כי אין לו סיכוי לזכות שוב בגרנד סלאם. והוא חיכה. אי אפשר היה לחשוב על מקום מתאים יותר להוכיח את הטענה המרכזית, הכותרת שאנחנו כל כך אוהבים - רוג'ר פדרר הוא הטניסאי הגדול בהיסטוריה ואחד הספורטאים המדהימים אי פעם.
עידן בעייתי ללוזרים
אך הגדולה של פדרר, היא גם עקב האכילס של מארי. מעולם לא הייתה כזו רביעייה חזקה ומוכשרת בפסגת הטניס, מה שמעצים עוד יותר את ההישג של השווייצרי בדמדומי הקריירה שלו, אל מול הפיק של השלושה שאחריו.
וזו גם הבעיה של הסקוטי. אם היה נולד 7 שנים לפני או אחרי, היו לו בשלב הזה של הקריירה כבר 7 תארי גרנד סלאם. אבל כמו כל היריבים הגדולים של מייקל ג'ורדן ב-NBA בשנות התשעים שנותרו מחוסרי טבעות, כך גם מארי.
היום הציג מארי את אחד ממשחקיו הטובים בקריירה, אולי שני רק לחצי הגמר באוסטרליה השנה מול ג'וקוביץ', גם בו הפסיד. גם כשיריבו הוביל 1:2 במערכות, היו לו כמעט חצי בכמות הטעויות הבלתי מחויבות, עם עליונות לפרקים ארוכים במשחק מהקו האחורי.
אבל במצב של 4:4 במערכה הראשונה, עם הזדמנות שבירה וכדור מצוין ששלח היישר לרגליים של פדרר, הכל היה מוכן למרחק משחקון הגשה מ-0:2 במערכות. רוג'ר איכשהו החזיר את הכדור, ומארי המתין, התבונן ורעד. הכדור יצא החוצה. משם זה כבר היה ברור שפדרר יהפוך את המשחק.
.
קשה להגיד שאני לא מבסוט מזה שהוא הפסיד. על ההשקעה והמאמץ בטורניר צריך להוריד את הכובע, אבל קצת קשה לשכוח את מארי הבן אדם האפתי, המתבכיין, זה שמעניק ראיונות אפורים ונטולי רגש.
אבל הצגת הרגשות האמיתית והכנה שלו, זו שגרמה לו להיחנק מבכי, הייתה מרגשת. אם כבר דיברנו על ההיסטוריה, אולי דווקא הרגע הזה, לא המשחק ולא היכולת, הרגע בו הוכחת עד כמה אתה אוהב את המשחק הזה, אולי זה הרגע בו תשתנה לנו, וגם לי, התפיסה על אנדי מארי.
אחרי חצי הגמר מול צונגה, מארי השווה את עצמו ללברון ג'יימס. אבל יש כמה הבדלים קטנים. ההוא שחקן הכדורסל הטוב ביותר כיום, ללא עוררין. מארי לעומת זאת, הוא השחקן הרביעי הכי טוב בטניס כיום, ללא עוררין. לו יש אליפות, לך בינתיים יש מערכה בגמר. לא יותר. חכה, עוד מעט אולי פדרר יפרוש, אל תאבד אמונה. אם הבריטים חיכו 74 שנה שבריטי יגיע לגמר, גם לך תהיה סבלנות.
רבותיי, ההיסטוריה היא דבר מדהים
כבר על המשחקון הרביעי במערכה הראשונה, התזוזה של שני הטניסאים הגדולים הללו נראתה כמו בסרט שחור-לבן. משהו היסטורי.
קולות המחבט נשמעו כמו מחבטי העץ של פעם, אפילו נסיכה הייתה ביציע ועוד בחור שנראה כמו לורד אנגלי משנות ה-30 רק בלי כובע. הסתבר לי אחר כך שקוראים לו דייויד בקהאם. היה שם ראש ממשלה ששכח מענייני המדינה ובזבז יום שלם ביציע.
זה לא היה טורניר גדול. בכלל, בכל שנה יש כמה וכמה טורנירים יותר איכותיים מווימבלדון, לא רק גרנד סלאמים. אבל יש כאן קסם אחר. כי מה שכיף פה זה להגיד את המספרים: תואר 7 לפדרר, 74 שנה מאז הגמר האחרון של בריטי, 76 שנה מאז התואר האחרון של בריטי ועוד ועוד... אם מארי היה מנצח, הייתה נעלמת לנו היסטוריה קטנה, וזה בדיוק מה שאנחנו לא רוצים. כי בספורט בכלל, ובווימבלדון בפרט, הכל קשור להיסטוריה.
ופדרר? הוא כבר היסטוריה בפני עצמו.
לפנייה לכתב/ת 
