דרך אחרת: לרפא הפרעות אכילה מהר ובלי אשפוז
היא איננה רופאה או פסיכולוגית, אך מציעה להיפטר לתמיד מאנורקסיה, בולמיה או אכילה כפייתית בדרך של ריפוי פנימי שכולל גם בני משפחה אחרים בתהליך. בשיטת טל אור אין צורך לדבר כלל על האוכל - כי הוא לא המרכז. איך זה עובד?
הרפואה הקונוונציונלית, שכוללת פסיכולוגים, פסיכיאטרים, רופאים ועובדים סוציאליים, מודה: יש לה 10% הצלחה בריפוי הפרעות אכילה. משמעות הדבר - 90% כישלון!
לפני כמה שבועות סיפרה לי אמא של בולימית, שבתה מטופלת אצל פסיכולוגית כבר שלוש שנים ללא הטבה במצב הבת. אחות של אנורקטית אחרת דיווחה שאחותה הולכת למרפאת יום להפרעות אכילה, ללא הועיל. לדעתי, האשפוזים, שעל פי החוק החדש ניתן לכפותם על אנורקטיות, לא רק שאינם עוזרים ואינם מרפאים את הפרעת האכילה עצמה - הם מזיקים.
קראו עוד על הפרעות אכילה:
- איך לאתר הפרעות אכילה
- "איזה שמנה אני!"; כשהדיאטה הופכת להפרעת אכילה
- סוד שמור: הפרעות אכילה אצל בנות 40+
אינני רופאה, אך לטעמי לרפואה כיום אין שום פתרון אמיתי להפרעות אכילה, ורוב הציבור אינו מודע כלל להיקף התופעה, ובפרט לכך שגם נשים בשנות הארבעים והחמישים לחייהן סובלות מהפרעות אכילה. כמי שמטפלת זה למעלה משני עשורים וחצי בנערות ובנשים עם הפרעות אכילה, אני מוצאת שזה מקומם ביותר.
הגישה שלי שונה לחלוטין מהמקובל בתחום הפרעות האכילה. לא מקובלת עליי השליטה הממושכת של מטפל במטופל, ולא סביר בעיניי שאדם לא ייראה שיפור במצבו לאורך שנים. לדעתי, הסיבה לחוסר ההצלחה של הרפואה בנושא זה היא שמטפלים בדבר הלא נכון.
רוב המטופלות שלי מתחילות לאכול, או מפסיקות להקיא או לאכול בלי שליטה, כבר אחרי הפגישה הראשונה, מתוך שלוש בסך הכל.
לפני יותר מ-30 שנה התחלתי לעסוק בנושאים רוחניים ובריפוי לא קונוונציונלי, הרבה לפני שהם הפכו ל"טרנדיים". הייתה לי הצלחה רבה, ובכל זאת לא הייתי מרוצה. משהו הטריד אותי, ושמתי לב לשני דברים:
1. לאנשים עם בעיות פיזיות זהות יש בעיות זהות בחיי היומיום. זה אותת לי שיש בדבר משהו שיטתי.
2. רציתי למצוא דרך שבה אנשים יוכלו לעזור לעצמם, ולא רק להגיע לטיפול שוב עם בעיות חדשות כשאלה צצות.
חיפשתי חומרים בתחום, ובאותה תקופה לא היה כמעט כלום, אלא בעיקר עיסוק בחשיבה חיובית. תקופה ארוכה עסקתי בכך באמצעות דמיון מודרך ודרכים מילוליות יותר. גיליתי שלפעמים זה עובד נפלא, ולפעמים בכלל לא. הרעיון נכון: תחשוב טוב אז יהיה טוב. אלא שבפועל זה לא תמיד מצליח, ואז אנשים חושבים שמא הם לא רצו מספיק או לא התאמצו מספיק או שעשו זאת לא נכון. כל הדברים הללו אינם נכונים.
גיליתי שהכאב שאנשים רבים נושאים עמם מהילדות, טראומות וזיכרונות עומדים בדרכם להישגים, להצלחה, לבריאות ולאושר. דברים אלה גורמים לאנשים לסבול מדימוי עצמי נמוך, מאמונה שלא מגיע להם להיות מאושרים, שהם אינם ראויים לאהבה ושאינם יכולים להשיג את רצונותיהם או להגיע להצלחה. כמו כן, כעסים מודחקים, טינה וצער שאינם מטופלים גורמים לכאבים פיזיים ולמחלות.
כתוצאה מהבנה זו פיתחתי קורס ל"חשיבה חדשה" ושיטה לייעוץ קצר טווח. השיטה כוללת שתי פגישות בנות שעתיים כל אחת, ובהפרעות אכילה, שלוש פגישות.
לפני כמה שנים התקשרה אליי אמא של נערה בת 16 שהייתה מאושפזת במחלקה סגורה בשל אנורקסיה. זה היה האשפוז השני שלה, ובחצי השנה שקדמה לאשפוז הבת לא נכחה בלימודיה בתיכון.
הבהרתי לאמא שאם רצונה שאעזור, עליה להוציא את הבת מבית החולים, מפני שהטיפול שם סותר לחלוטין את שיטתי. הסברתי שהטיפול אינו רק בבת, וגם היא ובעלה יצטרכו לעבור תהליך, והבטחתי שהבת תצא מהאנורקסיה לתמיד. אילו הייתה הבת מעל גיל 18, לא הייתי רואה את הטיפול בהורים כהכרחי.
בבית החולים אמרו לאמא שאם תוציא את הבת והטיפול שלי ייכשל, הם לא יקבלו אותה חזרה. זה היה די מוזר בהתחשב בכך שהם נכשלו בטיפול בה באשפוז הראשון. ההורים השתכנעו להוציאה מאשפוז, ולאחר תהליך קצר שעברו כל השלושה נרפאה הבת מאנורקסיה, חזרה ללימודים, השלימה בגרויות והיא בריאה ושלמה.
מקרה הפוך לכאורה היה כשהגיעה אליי בחורה בת 25 כשמשקלה 120 קילו לאחר ניתוח לקיצור קיבה. לפני הניתוח היה משקלה 140 קילו. בשיטות שלמדה אצלי, רזתה 70 קילו והגיעה למשקל המתאים לגובהה.
חשוב לציין שאכילה כפייתית שמלווה במשקל יתר מופרז - מקורה זהה לאנורקסיה שהולכת עם רזון קיצוני. זו אותה גברת בשינוי אדרת.
אז מה גורם להפרעת אכילה?
לדעתי מדובר לא בתצלומי הדוגמניות השדופות, אלא דינמיקה משפחתית בעייתית המאפיינת את כל הלוקות בהפרעת אכילה. המודל שגיליתי מוכיח שהפרעות אכילה הן מחלה משפחתית ולא רק של החולה הרשמית.
מניסיוני האישי ראיתי ששפע ושליטה הם שני הגורמים הבעיתיים במשפחות של בנות ושל נשים הסובלות הפרעות אכילה. במשפחות אלו שולט האב ללא מצרים בכל בני המשפחה, ובפרט באם. על פי רוב שליטתו נסתרת, כשעל פני השטח הוא מציג את עצמו כחלש או מסכן, כזה ש"האם הרעה" שולטת בו.
לעתים קרובות להפתיע האם של הבולימית או האנורקטית אינה עובדת מחוץ לבית, וכשהיא עושה כך מדובר בעבודה פשוטה יחסית, לא קריירה, לא כזו שמאפשרת לאם מימוש של הפוטנציאל האמיתי שלה.
האם אינטיליגנטית מעל הממוצע ומוכשרת מאוד, ותסכולה וכעסה בנושא זה רב. ברוב המקרים האב מתנגד לעבודה של האם, ומסכל את רצונה למימוש ככל יכולתו. זה מאפשר לו שליטה בה ובמשפחה גם באמצעות כסף. הוא שקובע מי יקבל וכמה, מה יקנו ואיפה, וגם מה לא יקנו בשום אופן.
לעתים קרובות יש "סיפורי כסף" במשפחות האלה. אב שהפסיד כסף רב באופן פתאומי, אב שהסתבך בפלילים בהקשר כלכלי, אב שמרוויח לפעמים המון כסף ובתקופות אחרות הוא מובטל, או אבות עשירים שמונעים כסף ממשפחתם או נותנים אותו בשילוב הטפות.
בשנתיים האחרונות גיליתי אלמנט נוסף במודל: האבות האלה גודלו על פי רוב אצל אבות שתלטניים ואגרסיביים, ולמעשה משחזרים את מה שחוו וראו בילדותם. לפעמים האב עובד עם אביו, או ממשיך בעסק שהקים האב.
איך זה גורם להפרעות אכילה?
על פי שיטתי, האם הנשלטת והמתוסכלת מחפשת (באופן לא מודע) מישהו שאותו תוכל לנהל. מבין ילדיה היא בוחרת (בחירה לא מודעת, יש להדגיש, לעולם לא מדובר ברוע) את הבת הרגישה ביותר, הלהוטה ביותר להשביע רצון. בבת הזו היא שולטת באופן מוחלט, החל בבחירת בגדיה, המשך בבחירת חבריה משני המינים וכלה בלימודיה, מקום מגוריה ועיסוקה.
היא "שואבת" מהבת פרטי-פרטים על חייה, כולל עניינים אינטימיים. לאחר כל שיחה עם האם מרגישה הבת מרוקנת ומושפלת, כאילו חדרו לתוכה ולקחו בכוח משהו, השאירו אותה מוחלשת ונגזלת. האם גם משתמשת נגד הבת במידע שהוציאה ממנה.
חיי המשפחה של הלוקות בהפרעת אכילה בלתי מספקים: השפע בצורתו כאהבה ובצורתו ככסף זורם בזרזיפים קטנים, מקוטעים, עם הפסקות ארוכות מדי. הבת נשלטת בדרכים רבות כל כך בכל תחומי חייה, גם בגיל ההתבגרות ואפילו אחריו, עד שבייאושה היא מוצאת רק דרך אחת להחזיר את השליטה לידיה: אוכל.
האנורקטית כאילו אומרת: "אתם שולטים בכל היבטי חיי, אבל יש דבר אחד שבו אני שולטת, וזה הפה שלי. מעכשיו לא ייכנס מאומה (או כמעט מאומה) לפי". הבולימית אומרת אותו דבר אבל ביתר תחכום: "כדי להדגיש את שליטתי, אני אכניס וגם אוציא, וכך ארגיש יותר שליטה". האכלנית הכפייתית כמו אומרת: "אתם לא תגידו לי כמה לאכול, אני אקבע לעצמי".
האבסורד הוא שתוך זמן קצר הן מאבדות שליטה גם על התהליך הזה, וממשיכות בו גם כשהן כבר חולות מאוד.
הן כולן "ילדות טובות" שכל בני המשפחה לוקחים מהן אנרגיה בדרכים שונות ומגוונות, וגם "חבריהן" עושים זאת. הן תמיד מעניקות, מאפשרות לאחרים לקחת ואינן מודעות כלל לצרכיהן שלהן.
כשמדובר באנורקטיות, הן "מצליחות" לפעמים לאחד את המשפחה סביב מחלתן, ומטבע הדברים אינן יכולות לוותר על המחלה. אחדות המשפחה תלויה בכך. לכן כה חשוב לטפל בכל המשפחה כשמדובר בקטינות. הורים לקטינות מעוניינים לרוב ש"יתקנו להם את הילדה" ומתקשים לעשות שינוי בעצמם.
טיפלתי בבולמיות בשנות הארבעים לחייהן, שמאחוריהן היו עשרים ויותר שנות בולימיה. לעתים קרובות בני המשפחה, אפילו הבעל, לא ידעו כלל על המחלה כיוון שבולמיה ניתנת להסתרה. לא תמיד היא מלווה ברזון.
מדוע אשפוז מזיק לאנורקטיות?
לשיטתי, אשפוז כפוי הוא בעצם מאסר למי שאינן עברייניות, והוא כולל האכלה/האבסה כפויה ושיחות על דימוי הגוף ודימוי עצמי. זה שיא השליטה בנערות האלה, שהגורם העיקרי למחלתן הוא היעדר שליטה שלהן בחייהן.
איך זה יכול לרפא? הרי האבסה כפויה נאסרה בכנסת כשמדובר בפיטום אווזים. הנערות האלה סובלות פחות מאווזים כשכופים עליהן לאכול? מה גם שהשיחות על דימוי גוף ודימוי עצמי לא רלוונטיות.
הן אינן יכולות להכיל שפע, כי מעולם לא קיבלו אותו קודם, לכן הן דוחות אותו בצורתו כאוכל. רק אחר כך הן מקבלות דימוי גוף מעוות. מעולם לא דיברתי עם חולה בהפרעת אכילה על אוכל, מפני שהאוכל הוא רק הסימפטום ולא הבעיה. המשפחה היא הבעיה.
אז מה אני מציעה – שניתן להן למות?
מובן שלא. למרבה המזל אנחנו בכלל לא צריכים לבחור בין הרע לנורא, בין מוות לבין אשפוז כפוי והאכלה בכוח. יש דרך שלישית, קצרה יותר, יעילה ואנושית יותר, שתוצאותיה ארוכות טווח. היא כוללת שני היבטים: החזרת השליטה על חייה של החולה בהפרעת אכילה, וריפוי "ההורים הפנימיים".
מדובר בשיטה שעוזרת לכל אדם בנוגע למגוון גדול מאוד של בעיות, ועובדת מהר וביעילות לריפוי הפרעות אכילה.
מה זה "הורים פנימיים"?
כולנו מרגישים לעתים שאנו פועלים באופן שאינו משרת אותנו ואת מטרותינו, ואפילו מזיק לנו, ובכל זאת איננו מצליחים לשנות זאת. לפעמים חוזרים אנשים על דפוסי התנהגות וחשיבה הרסניים, נכנסים שוב ושוב למערכות יחסים פוגעניות, מחבלים לעצמם בקריירה או מכניסים את עצמם לחובות, מסתכסכים עם אנשים סביבם ה ועוד.
החדשות הטובות הן שאנחנו יכולים גם יכולים לצאת ממעגלים לא בריאים וליצור מצבים חדשים בחיינו, אם רק נבין את המכניקה של האוטומט.
על פי גישתי, שאינה רפואית, לכל אדם יש שלושה מצבי אגו. ד"ר אריק ברן מגדיר מצב אגו כ"דפוס קבוע של רגשות וחוויות, הנקשר במישרין לדפוס מקביל קבוע של התנהגות". המוח פועל כוידאוטייפ המשמר חוויות בזו אחר זו, המוקלטות במוח וברקמות העצבים. הקלטות אלה משמרות את כל חוויות הילדות של האדם, ובכלל זה את דמויות ההורים, אירועים ורגשות הנקשרים לאירועים אלה, וגם (וזה חשוב מאוד): עיוותים שהוכנסו לזיכרונות.
כל מצב אגו מוליד צורת התנהגות ורגשות שונים: ילד, הורה ובוגר. מצב האגו של ההורה מורכב מעמדות ומצורות התנהגות ששאבנו ממקורות חיצוניים, בראש ובראשונה מההורים, וכן ממי ששימשו דמויות הורים, כגון מורים.
כלפי חוץ ההורה מגיע לידי ביטוי בהתנהגות ביקורתית, מחנכת ומלאת דעות קדומות כלפי הזולת. כלפי פנים מצב האגו של ההורה בא לידי ביטוי בדבקות במסרים הישנים של ההורים מימי הילדות (מותר/אסור, טוב/רע וכו'). ההורה הפנימי הוא ששומר על מוסריותנו, על כללים חברתיים ואחריותנו.
מצב האגו של הילד מכיל את כל הדחפים המתעוררים באופן טבעי בילד קטן, את החוויות והתגובות מימי הילדות הראשונים, את העמדות שהילד אימץ לגבי עצמו ולגבי זולתו ("אסור לתת אמון באף אחד", "אנשים נחמדים בדרך כלל" ועוד).
הילד הוא מלא חיבה, אימפולסיבי, סקרן, חסר מעצורים, אבל גם שוחר תענוגות, מרוכז בעצמו, מרדני ותוקפני לעתים. הוא גם אינטואיטיבי, יצירתי, וגם מניפולטיבי ומפוחד. גם פנטזיות, רצון לבלות, לטייל או להשתעשע מגיעים מהילד הפנימי.
מצב האגו הבוגר מתפתח בנו בסביבות גיל חמש. הוא מכוון למציאות הנוכחית, אוסף מידע אובייקטיבי, מנתח אותו ומסיק מסקנות על בסיס עובדות. הוא גמיש, אינטליגנטי ופועל על ידי בחינת המציאות, הערכת סבירויות וחישוב מפוכח.
באופן בריא, קיים שיתוף פעולה מאוזן בין מצבי אגו אלה. עם זאת, זה נדיר. אנשים רבים גודלו באופנים מדכאים שונים, כמ: ביקורת רבה ומופרזת שהופנתה אליהם מצד הוריהם, מכות שספגו או שראו מישהו לידם סופג, מריבות תכופות בין ההורים, שינויים קיצוניים באורח החיים, נטישה קשה, אובדן הורה או מחלה ממושכת שלו.
חוויות אלה, תוצאותיהן והמסקנות שאנשים גיבשו ביחס לעצמם, ביחס לאחרים וביחס לחיים בכלל, מנהלות אותם ומשפיעות על התנהגותם, יחסיהם עם הזולת, הקריירה שלהם, מצבם הכספי, ואפילו מצבם הבריאותי!
אצל רבים קיים "זיהום" באחד או יותר ממצבי האגו, והאיזון מופר. כמו כן, ההקלטות ההוריות שלהם פגומות, לפחות חלקית, ואינן בריאות. לכולנו יש הקלטות מהורינו: לא רק מה שאמרו לנו אלא מה ראינו שעשו, איך התנהגו, הבעות פנים והצורה שבה פירשנו את המתרחש.
כפי שהוזכר לעיל, קיימים אצלנו עיוותים בזיכרונות. הפרשנות שאנשים נתנו כילדים למציאות, להתרחשויות, למערכות היחסים וליחסי הכוחות קובעת במידה רבה את הדפוס שהם יוצרים. בבגרותם משחזרים אנשים לעתים קרובות את מה שראו אצל הוריהם, או על פי החלטה את ההפך הגמור.
מדוע ריפוי ההורים הפנימיים יעיל יותר?
רוב השיטות הפסיכולוגיות מטפלות בריפוי "הילד הפנימי". לטעמי זה לא בהכרח מצליח ומצריך טיפול ממושך שעולה הרבה למטופל ויוצר תלות בין שני מבוגרים על בסיס קבוע.
בנוסף, מי שגרם ל"הקלטות" הפנימיות שלנו להיות בעייתיות הם ההורים. אין היגיון בלנסות לשנות את ההורים שלנו, ולא תמיד הם בחיים. אך אנו יכולים לרפא אותו חלק באישיותנו שנקרא "הורים פנימיים", כך שהם יהפכו להורים פנימיים תומכים. על ידי כך תהיה לנו תמיכה פנימית קבועה שהולכת איתנו לכל מקום.
הטכניקות פשוטות לביצוע, כך שכל אחד יכול ליישם אותן בעצמו, ולרפא טראומות ילדות וכאבים רגשיים מן העבר. השינוי שהדבר מחולל הוא רב-עוצמה ותוצאותיו ניכרות מיד בכל תחומי החיים: זוגיות, קריירה, חברויות, בריאות, כסף ועוד.
מטופלת בשנות החמישים לחייה, למשל, התנקתה מהכעס כלפי הוריה ואמרה להם, לראשונה בחייה, מה היא רוצה שיהיה ביחסים ביניהם. היא זכתה לכך שאמה הקשישה אמרה לה לראשונה בחייה שהיא אוהבת אותה ומעריכה אותה, וגם אביה אמר לה כך ביום אחר - וזה אחרי פגישה אחת.
מה שחשוב הוא שכשאנחנו משתנים מבפנים - וניקוי כעסים משנה אותנו ביותר - הסביבה משקפת לנו שינוי זה.
אישה אחת, בולמית בשנות השלושים לחייה, הציגה את נישואיה כבינוניים ושקלה להתגרש. כשהקשבתי לה היה לי ברור שהיא רואה את בעלה דרך פילטרים מלאי "אבק" מילדותה הקשה, ובלי קשר לאישיותו ולהיותו בעל נפלא, אוהב ותומך. היא לא אפשרה לעצמה לקבל את הנתינה שלו, לא העריכה אותו ולא נפתחה אליו רגשית. כשהראיתי לה שגישתה לא מתבססת על "כאן ועכשיו" או על יחסו כלפיה, התחיל ביניהם ירח דבש.
בהפרעות אכילה גישה זו מאפשרת לאנורקטיות לאכול באופן נורמלי, לבולימיות להפסיק להקיא ולאכלניות כפייתיות לאכול בצורה בריאה ולהשיל עשרות קילוגרמים מיותרים ממשקלן. יתרון גדול נוסף הוא שהריפוי הזה נשאר לתמיד.
הכותבת עוסקת בתחומים רוחניים המשולבים בפסיכולוגיה וריפוי, מנחה קורסים וסדנאות ומעניקה ייעוץ אישי. לאתר וליצירת קשר לחצו כאן
- שימו לב: אין לראות באמור לעיל המלצות לטיפול ו/או תחליף לייעוץ רפואי עם גורמים מקצועיים מוסמכים בכל הקשור להפרעות אכילה.
לפנייה לכתב/ת 
