"ריצ'רד השלישי": המלך הוא ערום, ואכזרי

מערכה רביעית, תמונה רביעית - שם בדיאלוג קצר בין ריצ'רד השלישי לבין אמו, מרגרט, נמצא אולי המפתח למחזה המופתי שכתב וויליאם שייקספיר על מלכות שטן שתחילתה וסופה בדם. גאה וזקופת גו, ניצבת על הבמה השחקנית מרים גבריאלי בתפקיד האם, מול עיניו המייחלות של בנה המלך. איתי טיראן, בדמות המלך, כורע לרגליה כְּילד מול סמכות, מְחַכֵּה למילות אם מנחמות שיביאו איתן ברכה לקראת הקרב שעתיד להכריע את כס מלכותו.

"יצאת לעולם ואת עולמי הפכת לגיהינום, משא כבד מנשא", מטיחה האם בבנה ויש בשפת הגוף ובמילים, תוכחה, תיעוב ומיאוס. "צֵידָה לַדֶּרֶךְ קַח קְלָלָה קָשָה, אֲשֶר בְּיום הַקְרָב תַכְבִּיד עָלֶיךָ יותר מן השריון שֶתַּעֲטֶה. תִלחמנה תפילותיי לצד תוקפיך", היא חותמת ויוצאת את הבמה. הַאִם זו שנאת האם שהפכה ילד פגום ליהיר, כוחני, חסר רחמים, רוצח בדם קר? או אולי רוע ליבו, שחצנותו ואכזריותו, הם שהפכו גם את זו האמורה לאהוב ללא תנאי, לשונאת מכל אויב?

המשפחה המלכותית הרקובה. מתוך "ריצ'רד השלישי" (צילומים: דניאל קמינסקי)

זהו לכאורה מחזה קל יותר לפיצוח מאשר קודמו לפרויקט חסר התקדים של תיאטרון הקאמרי, "ריצ'רד השני", שבמרכזו מלך שונה בתכלית. אם לאורך מסע חייו של ריצ'רד השני הוא מתפכח, לומד שיעור בענווה ומכיר בטעויותיו, למלך ריצ'רד השלישי אין ולו דבר מכל אלה. הוא נטול חמלה, בלתי נשלט, קפריזי, מטיל אימה, ערום ורצחני בחייו כמו במותו. האחד, מופנם. השני, מוחצן. שניהם מובילים את ממלכתם לאבדון.

קבוצת השחקנים משחקת על אותה הבמה ועם אותה התפאורה, מרבית השחקנים משתתפים במקביל בשני המחזות שמוצגים לסירוגין. המלך הוא המלך. התפאורה לכאורה זהה וצוות השחקנים הזהה, עלולים להפוך לתכתיב מגביל, אבל בכל הנוגע להפקה הכפולה והמשובחת הזו, שמציגה את שני המחזות זה לצד זה, אותה "מגבלה" דווקא מלכדת שורות, הופכת את קבוצת השחקנים ללהקה ואת הבמה לגן שעשועים מאתגר.

שתי הצגות ביחד, וכל אחת לחוד

למרות שמדובר בשתי הצגות שעומדות כל אחת בפני עצמה, השילוב בין השתיים, מנצח. שתיהן מדברות בדיאלקטיקה דומה ונוגעות בשאלות זהוֹת שקושרות ביניהם כמו שליטה ואבדן שליטה, מערך כוחות שמשפיע על מסגרות היררכיות כמו משפחה וחברה וכמובן חטא ועונש. כל אחת מהן מציגה תפישת עולם שונה וביחד, הן יוצרות רצף עשיר ומעשיר שמאפשר לשחקנים וליוצרים ללכת עד הקצה ולקהל להתענג על מיצוי מזוקק של יכולותיהם וכישרונם של כל העושים במלאכה.

פיצוח של מחזה ודמויות הוא לא עניין של מה בכך. כשמדובר ביצירות שהפכו לקלאסיקה, המטלה קשה ומורכבת פי כמה. במקרה של "ריצ'רד השלישי", שנכתב לפני 420 שנה, ונחשב לאחד המחזות הפופולאריים של שייקספיר שזכו מאז ועד היום לאינספור ביצועים, כדאי להגיע לחדר החזרות חמוש, מטבע הדברים, בשחקנים שלוהקו בקפידה אך גם ברעיונות ובכלי פיצוח מתאימים.

הממלכה מתפרקת, התפאורה עומדת. "ריצ'רד השלישי"

דימויים בימתיים הם חלק מהותי בפרשנות המחזה. ערן עצמון, מעצב התפאורה, הפך את ממלכת אנגליה לממלכה על פיגומים, מדינה שאינה מסוגלת לעמוד איתן על רגליה ונזקקת לקביים כדי שלא תתפרק.

גם אם מדובר בשינויים לכאורה מינוריים, הבמה ב"ריצ'רד השלישי" עוברת טרנספורמציה בין היתר בזכות פלורוסנטים,

 שמדגישים את הקור והניכור בבית המלכות המעורער הזה - כף יד מצוירת אדומה שמסתתרת מאחורי הפיגומים לצד שמו המואר של ריצ'רד ורצפת שיש שחורה ומבריקה שעוטפת את קדמת הבמה כמו מצבה. מדובר בניואנסים, אבל אלה מוסיפים להפקה עידון שמסמן לקהל שסומכים עליו.

גם בבניית הדמויות יש מקום לא מבוטל לדימוי. בכל הנוגע לריצ'רד השלישי, קשה שלא למצוא דמיון בין המלך - יצר כל רע, עיוות של הטבע, שטן מבריק בעל הומור חולני - לבין גיבור הסרט "התפוז המכני", של סטנלי קובריק. שניהם מושחתים עד העצם, לשניהם יצר הישרדות של חתול רחוב, ומוח מעוות אך חד כתער, שניהם רודפים רדופים שמשתעשעים במשחקי התעללויות חולניים בכל העומד בדרכם, ושניהם עוטים על עצמם שלל דמויות, מעמידי פנים מקצועיים, מחוללי טירוף.

טיראן שהוא רודן

בניגוד לדמות שיצר קובריק, אצל שייקספיר הגיבור בהחלט מודע לעצמו וכפי שאומר ריצ'רד עצמו: "עקם ללא גימור, הֻשלכתי טרם עת אל בין נשמי תבל, חצי עשוי, מלאכה גרועה, צולעת... על כן נחוש אני להיות נבל". ומה נפלא יותר לשחקן מתפקידי נבל. עושה הרושם שטיראן נהנה עד אין קץ מהתפקיד, ואי אפשר שלא ליהנות מהלוליינות האקרובטית שלו ביחד איתו.

איתי טיראן כריצ'רד השלישי

כמו בבניין קלפים מפיל טיראן-המלך בזה אחר זה את אלה העומדים בדרכו או מעבירים עליו ביקורת. בכך לכל אחד מהשחקנים שעל הבמה יש את המקום שלו להבריק באור הפנסים. יוסי גרבר, בתפקיד המלך אדוארד, שמותו יפלס את דרכו של ריצ'רד אל הכס; אורי רביץ בתפקיד ג'ורג' קלארנס, אחיו הטוען גם הוא לכתר ויירצח בשל כך; ליאור חקון וטל וייס, שני הלורדים שיירצחו בדרכם לארמון עם יורש העצר, הנסיך אדוארד;

הנסיכים אדוארד ויורק, אותם מגלמים בהתאמה אביהוד תדהר ונועם טל, ייחנקו למוות במצודה בה ביקשו מפלט; רות אסרסאי, בתפקיד ליידי אן, שתהפוך לאשת ריצ'רד, תירצח כשימאס בה; אלון דהן, בתפקיד לורד הייסטינגס, שבשל נאמנות כפולה, יוגש ראשו על צלחת; גם דודו ניב, בתפקיד לורד בקינגהם, מי שסלל את דרכו של ריצ'רד אל כס המלוכה, ימצא עצמו נבגד וערוף ראש.

יש בהצגה שלושה תפקידים שבעזרת דמיון לא מבוטל הפכו ממינוריים לכאורה למז'וריים. אלי גורנשטיין בתפקיד שכיר החרב של ריצ'רד, עושה צימעס מהרוצח הפסיכופת שלנעליו נכנס. בגרסת ההצגה מדובר במתנקש חובב מוזיקה קלאסית, שבין אם ישתמש בנעיצת סכין, הטבעה בחבית מים, חנק בעזרת שקיות פלסטיק או עריפת ראש בעזרת קשת של צ'לו, כל הדרכים כשרות כל עוד ברקע תתנגן לה איזו אַרְיה אופראית או לידר גרמני הגון.

גיא אלון בתפקיד סר קטסבי, הוא המוציא והמביא השותק והנוכח ביותר. זהו לכאורה עוד תפקיד קטנטן, שממלא מעברים, ובכל זאת בגרסה של אלון הוא מעין מפיק-על נמרץ, נערת מים, בסרט שבו חי פטרונו. גם גיל ויינברג, בתפקיד ברקנברי, יד ימינו הנאמן וחייל בשרשרת המזימות והתככים שרוקח ריצ'רד, ממלא דמות משנית ולכאורה זניחה בזכות מעברים רגשיים משתנים. ויש את ערן מור, בתפקיד הרוזן הנרי ריצ'מונד, יריבו של המלך ריצ'ארד, שהכריע אותו בקרב וייסד שושלת חדשה. מור, מוכיח גם הוא שבארסנל השחקנים הצעירים בקאמרי יש לא מעט שראויים ליותר הזדמנויות.

"ריצ'רד השלישי". אין ,תפקידים קטנים

אם במחזה "ריצ'רד השני", צומצם הייצוג הנשי למינימום, במחזה הנוכחי מקומן משמעותי בין אם מדובר באשת המלך אדוארד, ליידי אן או אמו של ריצ'רד. הלנה ירלובה, בתפקיד אשת המלך אדוארד הנרצח, מביאה לבמה לא רק את יכולות הדרמטיות הבלתי מעורערות אלא גם עוצמה אצורה של מלכה בלי בית וכתר שניטל ממנה השלטון והמעמד אך על כבודה העצמי היא נלחמת. באחת הסצנות החזקות והבלתי נשכחות בהצגה, מגיש לה ריצ'רד את חולצת בנה שנרצח, וכשעיניה נפערות, פיה זועק ללא קול את צערה.

שעת מבחן

את המחזה תרגם המשורר מאיר ויזלטיר וקשה שלא להתפעל מגמישותה של השפה. זו גמישות שמדגישה את איכויותיה המשחקיות של הדמות הראשית - מלך ליצן עולץ ומבעית שמשחק ג'אגלינג עם המילים ועם העולם. אבל יוצרים ושחקנים בלי במאי, הם כמו תזמורת בלי מנצח ובפרויקט שאפתני כמו זה ידו המכוונת של הבמאי, ארתור קוגן, מורגשת.

קוגן, יצר מרצף הרגעים שמרכיבים את המחזה, תמונות שייחקקו בזיכרון. בעבודה הזו, יותר מאשר בקדמתה, יש אלמנטים שמזכירים עבודת בימוי קולנועית שנתמכת בתאורה כדי לבנות קומפוזיציה מדויקת של כל פריים ופריים. התאורה הנהדרת שעיצב יעקב סליב, מאפשרת לבמאי לקרב את הקהל לרגעים אינטימיים במעין "זום אין", שממרכז את כל תשומת הלב אל המתרחש.

פרויקט הריצ'רדים שתיאטרון הקאמרי אפשר את קיומו למרות החששות, הוא שעת מבחנו הגדולה של התיאטרון הישראלי וכן, גם של הקהל שלעת עתה מצביע ברגליים. אם ההפקה המורכבת הזו תוכיח את עצמה בקרב רוכשי הכרטיסים, אפשר יהיה לומר אחת ולתמיד שלמרות הקשיים והמכשולים שבדרך, הטוב יכול לנצח. ליתר ביטחון ואם להסתמך על צרכי השעה של התיאטרון הישראלי, כדאי למהר לפני שייגמר.