כך שרפו את מודל הדיור הציבורי

בנימין נתניהו הורה לבדוק את "הטרגדיה האישית" של משה סילמן שהצית עצמו במוצאי השבת האחרונה בתל-אביב. אם זהו המנדט שניתן לבודקים הרי שאין טעם בעבודתם. אין שום דבר אישי במסלול ההתעללות והסבל שעבר משה סילמן. הטרגדיה שלו הפכה אישית רק משהפך עצמו לכתובת אש שתאלץ את הממסד להביט בפינה המוזנחת והמושתקת של הדיור הציבורי.

גם במתוקנות והמשגשגות שבמדינות קיימת אוכלוסייה שלעולם לא תצליח לממן דיור בשוק הפרטי. לשם כך מחזיקות גם מדינות קפיטליסטיות למהדרין כגרמניה, קנדה וסינגפור מערכת של דיור ציבורי. במשבר הכלכלי האחרון שרדו דווקא מדינות המבטיחות לכל אזרח קורת גג ואילו ספרד, שבה לא הושקע כסף על בנייה ציבורית, נפלה. לרשת ביטחון ולסולידריות חברתית יש, מתברר, כדאיות כלכלית שאיכשהו נעלמת מעיניהם של שטייניץ וחבריו.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

עצמאי בשטח, שלא תצטרך טובות / זיו תדהר

לא סמל, אדם. המקרה של משה סילמן / אריאנה מלמד

אמנם שיכוני דיור ציבורי בישראל היו אפורים כשק ונטולי יוקרה, אך בכל זאת הם היו מקום מוגן שבו ניתן היה לגדל ילדים. באותם שיכונים צמחו כמה מסיפורי ההצלחה הגדולים של החברה הישראלית, ילדים ממשפחות קשות יום שהשיכון נתן להם פינה לעשות בה את שיעורי הבית וכתובת לצאת ממנה אל העולם. היום הביטחון הזה הוא מנת חלקם של בודדים שמספרם הולך ומתמעט.

המלאי הלך וירד, והמדינה הפסיקה לבנות (צילום: רויטרס)

"אבירי הפרטה" ערמומיים

עבור האדוקים שבמחזיקי דת ההפרטה, הדיור הציבורי הוא כסדין אדום לפר זועם. כשהתקבל חוק הדיור הציבורי שאיפשר לדיירים לרכוש את דירותיהם (1998) אמר חבר הכנסת חיים אורון ממרצ: "אבירי ההפרטה. כל מה שזז או עומד - מופרט. רק דבר אחד אי אפשר לעשות - להפריט את הבית שאנשים גרים בו". אך ה"אבירים" התבררו כערמומיים ממה ששיערו המחוקקים. החוק מעולם לא יושם ובמקומו הוצעו "מבצעי מכירה" שלכאורה נתנו אותו דבר - דירות בהנחה. ההבדל המהותי היה שהתמורה שאמורה הייתה לשמש לחידוש מלאי הדירות הציבוריות נעלמה. דבר לא החליף את הדירות שנמכרו או פשוט התפוררו מזקנה והזנחה. המלאי הלך וירד ותור הממתינים הלך והתארך.

כך, כשמצא עצמו משה סילמן נכה ועני, כבר הפכה דירת שיכון למצרך נדיר. במקום דירה מציעה המדינה לזכאים סיוע בשכר דירה, סכום הרחוק מדמי שכירות ריאליים והנזקק נאלץ להשלים את שכר הדירה מקצבה או ממשכורת מינימום שאינה מכסה צרכים בסיסיים אחרים כחשמל, מזון ותרופות. מובן שבעלי דירות אינם ששים להשכיר דירתם למי שחשבון הבנק שלו מוגבל ושאין לו ערבויות.

מי שמנסה לחסוך את ההשפלה שבחיים על ספסל בגן הציבורי מוצא עצמו נודד מחבר לדודה וממנה למקלט הציבורי, ושם הוא מתקיים בלי להעיק על תקציב המדינה ובלי לעורר בנו את האי-נחת האסתטית שבמראה הומלס ברחוב. כך נקרעות משפחות וילדים גדלים בלי לדעת איפה יגורו בעוד שבוע, היכן ילמדו בסוף החופש הגדול או איזה תירוץ ימציאו כדי לא להזמין חברים מהכיתה. על שולחן להכנת שיעורים או כוננית ספרים מובן שאין מה לדבר.

התעללות ביורוקרטית לקיצור תורים

לרשויות המדינה אין פתרונות דיור של ממש להציע למי שזועק לבית, אבל למחוסר הדיור אפשר תמיד להגיד שהוא נמצא ברשימת ההמתנה ולהמשיך להעמיד פנים שאולי התור יגיע ביום מן הימים. כדי לקצר את תור הזכאים, הרשויות פועלות בשני אפיקים - הקשחת הקריטריונים לזכאות ופינוי של דיירים קיימים כדי לפנות מקום למי שנזקק אפילו יותר. בין היתר, באמצעות הקשחת הקריטריונים הוציאה המדינה מהתור אמהות לילד אחד או לשניים ואת כל מי שאי פעם הייתה בבעלותו דירה, גם אם איבד אותה, כשם שקרה למשה סילמן.

החיים ברחוב, מתברר, אינם אופציה גרועה כל כך למי שהתרשלה במילוי חובתה הדמוגרפית או למי שיוכל להתכסות בזיכרונות על בית שהיה ואיננו. אמהות עניות מדווחות על עצות מנציגי הרשויות להביא עוד ילד לעולם כדי לעמוד בקריטריון, מה שלא מפריע להטיח בהן אשמת חוסר אחריות על ששמעו לעצה. אמצעי נוסף לקיצור תורים הוא ההתעללות הביורוקרטית. כך למשל נאלץ קטוע רגליים להמציא בכל שנה מחדש אישור על מצבו מחשש שמא צמחו גפיו מחדש כזנב לטאה.

ד"ר יורם שורק, פעיל בתנועת התחברות-תראבוט ובמאבק הדיור הציבורי

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il