כיבוש - אין דבר כזה

בחודשים האחרונים מובילות משאיות ענק אדמת חציבה, בדרך ארוכה ופתלתלה, מאתרי כריית המנהרות של רכבת תל אביב-ירושלים, לשטח סמוך ליישוב ניל"י שבאזור מערב בנימין. כשביררתי מי אחראי לטמטום הזה, התברר שזו הנחיה של היועצים המשפטיים, כיוון שחלק קטן ממנהרות הרכבת עובר מתחת לשטחי יו"ש, כדי שחלילה מדינת ישראל לא "תיהנה" מהעפר של "פלסטין הכבושה".

זו רק דוגמה לפארסה ולעיוות שגזרו עלינו הפקידים הפוליטיים שהשתלטו על המאחזים המשפטיים בפרקליטות. אלו נותנים את ההנחיות למשרדי הממשלה, ומשיבים בשם המדינה על הבג"צים שחבריהם בשלום עכשיו מגישים, וחבריהם בבג"ץ מקבלים החלטות בהתאם. המלצות ועדת אדמונד לוי נפלו עליהם כרעם ביום בהיר.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

כך שרפו את מודל הדיור הציבורי / יורם שורק

עצמאי בשטח, שלא תצטרך טובות / זיו תדהר

מחרוזת המילים המתגלגלת על פיהם: "שטחים התפוסים בתפיסה לוחמתית", כלומר "שטחים כבושים", משמעותה שישראל עוברת על החוק הבינלאומי כשהיא ממשיכה להחזיק בשטחים הכבושים הללו ברמות אשכול, בפסגת זאב ובאריאל. פתאום מגיע דו"ח השופט לוי וכותב ש"למדינת ישראל יש תביעה של ריבון בשטחי יהודה ושומרון" ואינה כובשת. האם זו באמת הפתעה? האם תמיד עמדתה של מדינת ישראל הייתה שמדובר בשטחים כבושים? בוודאי שלא. איך אם כן הצליח השמאל הרדיקלי להשליט את דרכו הפוליטית על מקבלי ההחלטות במדינת ישראל?

מיד אחרי מלחמת ששת הימים הסמיכה הכנסת את ממשלת ישראל להחיל בצו את החוק הישראלי על שטחי ארץ ישראל. הממשלה החליטה להחיל את החוק הישראלי על שטחי מזרח ירושלים, כולל כפרים, עיירות ושטחים פתוחים שנמצאו מעבר לקו הירוק.

שר משפטים דאז, יעקב שמשון שפירא, איש מפא"י, נימק את ההחלטה מעל במת הכנסת באומרו ש"צה"ל שחרר מעול זרים חלקים ניכרים מארץ ישראל", והוסיף ואמר "שבנו אל יהודה, שומרון ועזה". היה ברור, שאין הבדל משפטי בין מערת המכפלה בחברון לבין רמות אשכול. 

מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, בתפקידו כפרקליט הצבאי הראשי, התבקש על ידי השר שפירא לעצב את התשתית המשפטית של הממשל הצבאי ביש"ע. הוא ניסח את עמדתו במאמר, "שמירת המשפט הבינלאומי בשטחים המוחזקים". עקרונות אלו הם שהפכו לעמדתה הרשמית של מדינת ישראל: ישראל איננה כובשת בשטחי יו"ש, ואינה מחויבת לאמנת ז'נבה הרביעית, המבוססת על ההנחה שהיה קיים ריבון קודם חוקי. ביש"ע לא היה ריבון חוקי בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, העולם לא הכיר בזכויות ירדן על שטחי יו"ש, בפרט שירדן ויתרה על זכויותיה באופן רשמי ב-1988.

אבסורד משפטי

אף על פי שמדינת ישראל לא ראתה עצמה מחויבת לאמנת ז'נבה הרביעית, היא קיבלה מרצון את הדרישות ההומניטריות הנובעות ממנה, ועל רקע זה נדחו בבג"ץ עותרים ערביים שטענו, עקרונית נגד פעולות ישראל ביש"ע על בסיס מחויבותה, לכאורה, לאמנה. שמגר השווה בין מעמדם של שטחי אלזס-לורן לאחר שחרורם על ידי הצרפתים מידי הכיבוש הנאצי, לבין מעמדה של יש"ע לאחר שחרורה על ידי ישראל. גם הצרפתים וגם הישראלים לא ראו בחבלי המולדת שאליהם שבו שטחי כיבוש, ולכן לא החילו עליהם את אמנת הכיבוש.

הבעיה היא שהשמאל הקיצוני חבר לאויבי ישראל והציג את האחיזה היהודית ביש"ע כ"כיבוש", ואליהם הצטרפו גם אנשי הפרקליטות מאז כהונתו של אהרן ברק בנשיאות בג"ץ, כשהחלו לכנות בלי רשות ובלי סמכות את שטחי יש"ע כ"שטחים התפוסים בתפיסה לוחמתית" ולהתייחס אליהם כאל "שטח כבוש". מה שלא הצליח השמאל לעשות באמצעות הקלפי הוא הצליח באמצעות העיוות המשפטי. ההלכה הזו הפכה על פניה באופן הדרגתי את הטרמינולוגיה של הפרקליטות, של בית המשפט העליון, ובעקבותיהם אצו רצו המשפטנים של המינהל האזרחי. כך הגענו לאבסורד של הובלת אדמת החציבה של קו הרכבת חזרה לתוך שטחי יו"ש.

המצב הזה מחייב תיקון. ממשלת ישראל חייבת לאמץ את דו"ח לוי, משום שהוא צודק ומוסרי, והוא מבהיר לאשורה את הסוגיה המשפטית. שרי הממשלה צריכים להחזיר בחקיקה ובתקנות את מעמדם של שטחי המולדת, כפי שקבעו יעקב שמשון שפירא, הנשיא בדימוס מאיר שמגר, וכעת חברי ועדת לוי. הניסיון הפלסטיני להציג את תהליך שיבת ציון ואת שחרור ירושלים ויהודה ושומרון שמהם גורשנו לפני 2000 שנה כתהליך של קולוניאליזם וכיבוש זר, הוא ההיפך מהמוסר והצדק הטבעי. הפחד מפני דעת הקהל בעולם נובע מחוסר ביטחון עצמי. שרי הממשלה, חברי הכנסת, השינוי הזה בידכם, הוא חיוני והוא אפשרי.

עדי מינץ, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il