בתים וגעגוע: כשבישראל בנו דירות לציבור

"עונת הגשמים מתקרבת ושיכון אין", זעקה כותרת העיתון באוקטובר 1949. יותר ממאה אלף יהודים חסרי כול במחנות העולים והמעברות, שציפו בקוצר רוח לקורת גג, הבינו שייאלצו לבלות את החורף באוהלים. חברת עמידר שעליה הוטלה מלאכת הבנייה של השיכונים התקשתה לעמוד במשימה ולסיים את המלאכה בזמן. "ארגוני הנשים", כך דווח בעיתון, "נחלצו לפעולה של איסוף הבגדים למען הערומים והיחפים".

סוגיית הדיור הציבורי שעלתה השבוע מחדש לסדר היום הציבורי בעקבות הטרגדיה של משה סילמן, שהצית עצמו בהפגנת המחאה, העסיקה את החברה הישראלית מאז הקמת המדינה. ב-64 שנות עצמאותה של ישראל חלו שינויים מרחיקי לכת במדיניות הישראלית ביחס לשירותי הרווחה. הדיור הציבורי, שנחשב בעבר למשימה לאומית, הלך והתכווץ. חוק הדיור הציבורי מעולם לא יושם.

פתרונות של בזק, למרות הקושי העצום(צילום: מנדלסון הוגו, לע"מ)

מסמכי התקופה שבה "מפעל השיכון העממי" היה משימה לאומית ומצוקת הדיור החריפה בעקבות גלי העלייה הגדולים, מאפשרים בעזרת ארכיון המדינה הצצה לתקופה אחרת. מצוקת דיור הרי הייתה מיומה הראשון של המדינה,

 וגם אם נפתרה באופן זמני על ידי אכלוס הבתים שננטשו במלחמת העצמאות ובפחונים ואוהלים במעברות, הרי שגל העלייה הגדול בשנותיה הראשונות של המדינה הציב אתגר של ממש לממשלה, שנדרשה למצוא פתרונות בזק.

המצוקה התקציבית של מדינה צעירה לאחר מלחמת קיום הייתה חמורה לא פחות מהיום, הצרכים של מדינה בהקמה היו גדולים והעלויות כבדות. למרות זאת, ראתה המדינה את הדיור הציבורי כחובה לאומית. סדר העדיפויות שקבעה אז הממשלה, ראה חשיבות במציאת פתרון דיור למעוטי היכולת על פני "חווילות פרטיות או בניינים מפוארים אחרים על הר הכרמל", כפי שהצהירה גולדה מאיר בישיבת ממשלה בדצמבר 1950.

די לקיפוח

"אני נמצאת כ-30 שנה בארץ, עובדת כאחות מוסמכת בלי הפסקה זה 25 שנה, אני גרה בחדר כדיירת משנה בלי כל נוחיות, ללא אפשרות להכין לי ארוחת בוקר או ערב במטבח ואפילו לעשות אמבטיה", כותבת תושבת הארץ בשנת 1952 לשרת העבודה גולדה מאיר (למסמך המלא). החצים הופנו למפלגת השלטון מפא"י, חלק מהציבור חש מופלה נוכח מדיניות השיכון של הממשלה, שנדרשה לפתרון.

בטקס הגרלת דירות לוותיקי ההסתדרות במאי 1951, חודשיים לפני הבחירות, בישר שר החקלאות פנחס לבון על תוכנית ממשלתית להקמת 48 אלף יחידות דיור בנות שני חדרים. חודשיים מאוחר יותר, ערב הבחירות, בישר משרד העבודה על פרטי התוכנית. "כוונת בנייה זו לדאוג לכל משפחה בישראל שטרם הגיעה לתנאי דיור תרבותיים ולאפשר לה רכישת דירה נוחה ומרווחת", נכתב. "לפני הממשלה עמדה גם בעיית הדיור לאנשים צעירים מחוגים עממיים שאינם בני עשירים ובשל המחסור בדירה אין באפשרותם לבנות חיי משפחה".

לפי התוכנית, "10% מתוך הדירות יועמדו לרשות זוגות צעירים שיתחתנו תוך ביצוע התוכנית הזו. כמובן זכאים יהיו רווקים ורווקות בגיל קשיש ליהנות משיכון זה". התנאים לקבלת דירה, נכתב, הם: "כל משפחה שאחד מראשיה הגיע למדינת ישראל עד 1.1.50 והמשפחה גרה בדירה של חדר בין אם שירותים נפרדים או משותפים ואינו בעלי נכסי דלא ניידי בעלות ערך ניכר זכאית להירשם".

שרת העבודה גולדה מאיר פנתה לציבור בשידור רדיו מיוחד: "אני חושבת את זאת לזכות גדולה לי להודיע הערב על התחלת ההרשמה לשיכון העממי הממשלתי. השיכון הזה ייבנה נוסף לשיכון עולים שהממשלה בונה ותמשיך לבנותו. המעוניינים להירשם יהיו צריכים לשלם 500 ל"י לממשלה ולהמשיך ולחסוך בכל חודש 10-15 ל"י.

 על המועמדים יהיה להשלים את מחיר הדירה תוך תקופת הבניין, בניכוי המשכנתה שיקבלו מהממשלה והחיסכון". הממשלה, הצהירה גולדה, תספק את הקרקע ומשכנתה בגובה 700 לירות בערך (במקומות מסולעים תגדל המשכנתה, הבטיחה השרה, בגלל תנאי השטח הקשים לבנייה).

התוכנית עוררה ביקורת גדולה. מנגחיה של הממשלה טענו כי מדובר במהלך פוליטי, שנועד להביא קולות לקלפי. תוכנית הצנע והעלייה במחירי תשומות הבנייה גרמו לקשיים במימוש. החיפזון בהכרזה על התוכנית, ללא תכנון ראוי, הוסיף לבעיות. אך למרות הכול, הייתה זו נקודת ציון בפרויקט הדיור הציבורי בישראל.

תוכנית צנע, עלייה במחירי הבנייה, ועדיין - ציון דרך(צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

החברה הממשלתית עמידר החלה משנת 1950 בבניית דירות למכירה, אלא שמהר מאוד התברר כי לעולים אין אפשרות כלכלית לרכוש אותן, על כן הועברה הבעלות על הדירות לעמידר, וזו השכירה לדיירים במחיר 50% מהמחיר בשוק הדירות הפרטיות. עד שנות ה-60 חלה עלייה ממשית במספר הדירות בבעלות ציבורית שהוחזקו על ידי חברות ציבוריות שונות, בשנת 1959 הן נאמדו בכ-23% ממלאי הדירות בישראל. הייתה זו מדיניות רשמית, הרואה בהקצאת דיור ציבורי וסבסוד משכנתאות חובה של ממש לאזרחיה. המדיניות הזו הייתה המדיניות הרווחת עד עליית הליכוד לשלטון, ב-1977.

שיקום במקום דיור

נקודת ציון חשובה בהיסטוריה של הדיור הציבורי התרחשה לאחר מלחמת יום כיפור ב-1973. ממשלת ישראל, שנדרשה לגייס סכומי כסף גדולים, פנתה לפדרציות היהודיות בארה"ב בבקשת עזרה. הכסף הגדול שגויס בארה"ב נמסר למדינת ישראל כהלוואה. מנגד, רשמה המדינה את חברת עמיגור בבעלות הפדרציות והסוכנות היהודית. לימים תהפוך המכירה למשמעותית כשיבקשו הפדרציות את כספן חזרה לאחר מכירת הדירות הציבוריות במסגרת חוק הדיור שנחקק ב-1998.

המהפך ב-1977 סימן את סוף המדיניות הסוציאליסטית של מפא"י. אמנם בניית הדירות הציבוריות נבלמה כבר בשנות ה-60, כי השוק היה ממילא רווי בדירות וגל העלייה פסק, אך הגה השלטון פנה ב-1977 לכיוון כלכלי אחר. ראש הממשלה מנחם בגין וסגן שר הבינוי והשיכון משה קצב הכריזו על פרויקט שיקום שכונות המצוקה שסומנו כבעיה לאומית שיש לטפל בה בדחיפות. משרד השיכון הופקד על שיקום אזורי המצוקה, חוק בינוי ופינוי נחקק בכנסת. הוקמה רשות שתכליתה לטפל במצוקת הדיור שכבר קיימת במתחמי הדיור שנבנו בשנות ה-50 והפכו עם השנים לאזורי מצוקה.

מנחם בגין עם אריק שרון. שינויים ב-77' ובשנות ה-90(צילום: סער יעקב, לע"מ)

העלייה מברית המועצות בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-90 סימלה שינוי במדיניות הישראלית. גם אם נבנו קראווילות וניתנו פתרונות דיור זמניים, הרי שממשלת ישראל העדיפה לסייע לעולים ברכישת דירה פרטית, על פני בניית דירות ציבוריות המיועדות עבורם.

חוק הדיור הציבורי

השר לשעבר רן כהן, יוזם חוק הדיור הציבורי, זוכר היטב מה הניע אותו. היו אלה ילדיהם של הורים שקיבלו בשנים הראשונות למדינה דירות ציבוריות, וכעת - לאחר פטירתם, נדרשו לפנות את בתיהם בהיעדר זכויות על הנכס. "באו אליי בזעקה גדולה, לא היה להם דיור אחר והמדינה גירשה אותם והיה ברור שצריך פתרון דחוף", אומר כהן ל-ynet.

"המדינה לא בנתה והצרכים הלכו וגדלו - לכן היה ברור שאי אפשר למכור דירות לדיירים בלי לבנות דירות נוספות במקומן. ומאחר שהיה ברור שהממשלה בשום פנים ואופן לא תבנה מתקציבה, כל הכסף מהמכירה - נכתב בהצעת החוק, יוקדש לבנייה חדשה וכך אכן נחקק, ברוב בכנסת ונגד עמדת ממשלת נתניהו הראשונה".

אוהלים ברוטשילד. מצוקת הדיור עוררה את המחאה(צילום: ירון ברנר)

במשך שנתיים לאחר חקיקת החוק, ממשלת ישראל, טוען כהן, פשוט התעלמה ממנו. רק בממשלת ברק, בשנת 2000, החלה מכירת הדירות "שאף ממשלה לא העזה לעצור חוץ מהממשלה הנוכחית", הוא מבהיר. "נמכרו יותר מ-37 אלף דירות ונכנסו בגין המכירה 2.750 מיליארד שקל. מהם הממשלה ברוב רשעותה וטמטומה ובניגוד לחוק, העבירה ליהדות ארה"ב יותר ממיליארד שקל". זאת כאמור, בעקבות דרישתם לקבל תשלום עבור מכירת נכסיהם, שנתנו כנגד ההלוואה מ-1973.

הכסף שנותר בקופה לאחר התשלום ליהדות ארה"ב, טוען כהן, מוחזק על ידי האוצר שמקפיד להתעלם מהחוק. "הצענו שוב ושוב ליישם מיידית בכסף שנותר את מודל מגדל העמק". הוא מסביר: "בשנות ה-90 הייתה במגדל העמק מצוקת דיור גדולה בעקבות העלייה מברית המועצות. ראש העיר פנה לשר השיכון שרון וביקש דירות נוספות, הציע לבנות דירות בקומות הראשונות של בניינים הנשענים על עמודים. אבל אמרו לאריק - זה אסור. ואריק ענה - 'תתחילו לבנות'".

 גם היום אפשר לקחת את הכסף, לסגור קומות עמודים ולבנות דיור ציבורי. העלות המשוערת היא 100 אלף שקלים לדירה, אבל האוצר לא רוצה".

כהן טוען כי מקרה משה סילמן, שנדחה כיוון שלא עמד בקריטריונים הנוקשים, יכול היה להימנע. "כל השנים שבהן יש מצוקת דיור יש פחות ופחות דירות, אבל החכמים מהאוצר והשיכון - במקום לבנות, הכבידו את תנאי הזכאות. בזמני אשה חד הורית עם ילד אחד הייתה זכאית לדירה, כיום רק אם יש לה ארבעה ילדים היא יכולה. המשמעות היא שאשה עם שני ילדים תצטרך להביא עוד שניים גם אם אין לה איפה לשכן אותם, רק כדי לקבל דירה. זה פשוט נורא. משה סילמן לא היה צריך ליפול בקריטריונים".