קיליאן מרפי: "מאושר שהייתי במסע של באטמן"
השחקן האירי קיליאן מרפי מככב ב"אורות אדומים" לצד רוברט דה-נירו וסיגורני וויבר. בטרילוגיית באטמן של כריסטופר נולאן שבאה לסיומה הוא גילם דחליל מרושע. "'עלייתו של האביר האפל' שחותם את הסדרה הוא סרט פנומנלי" הוא מעיד בראיון
כשקיליאן מרפי נועץ בך עיניו הכחולות, הגדולות, המהפנטות והפעורות, אפשר להבין כיצד הן הפכו לסמל המסחרי שלו ולמה זכה לגלם בזכותן כמה דמויות קיצוניות בלתי נשכחות ולא מעט תפקידי רשעים ופסיכופטיים. יש הטוענים שהעיניים שלו אפילו יותר מפורסמות ממנו.
ראיונות בינלאומיים נוספים בערוץ הקולנוע של ynet:
- הלן מירן: "מוזר שאלימות מקובלת יותר ממיניות"
- ורנר הרצוג: "פושעים אינם מפלצות אלא בני אדם"
- פאולו סורנטינו: "סרט טוב הוא זה שעשוי להיכשל"
גולשים מנהלים ברשת דיונים על הגוון המדויק של הכחול, בעוד שמעריציו של הכוכב יליד אירלנד עשו שימוש יצירתי בתמונות מתוך סרטיו, והציגו קולקציה של העיניים המרשימות שלו. הבמאי כריסטופר נולאן, שעבד עם מרפי בטרילוגיית באטמן שלו, הכריז: "יש לו העיניים הכי מדהימות ויוצאות דופן. לא הפסקתי להמציא תירוצים כדי שהוא יסיר את משקפיו, וכך אוכל להציג אותן בתקריב".
מרפי כמובן מודע לעיסוק האובססיבי בצמד הנכסים שלו, וניכר שהוא לא ממש מתלהב מכך. "התרגלתי כבר לשאלות ולאמירות בנידון", הוא אומר בראיון בקאן. "למען האמת, זה לא משהו שאני מקדיש לו יותר מדי מחשבה".
רואים לו בעיניים
קרוב לוודאי שגם את התפקיד ב"אורות אדומים", סרט חדש שמגיע אלינו מחר (ה') אחרי שכיכב בפסטיבל סאנדס האחרון, הוא קיבל גם בזכות העיניים המפחידות שלו - טענה שהוא מתכחש אליה, כמו גם לזו שקובעת כי הוא מלוהק רק לתפקידי נבלים.
"אומרים שאני עושה תמיד את האיש הרע, אבל זה לא נכון", הוא קובע. "עשיתי 35 סרטים, ורק בשניים הייתי הרע. בדרך כלל אני מגלם דמויות חמות ונעימות. אולי קצת קיצוניות יותר, כמו ב'התחלה', ששם אני מאוד בלחץ, אבל ככה מתנהגים גיבורים אנושיים שמוצאים עצמם בנסיבות כאלה. כשאני עובד על דמות, אני מחפש את האנושיות הזו, מישהו שאוכל להזדהות אותו, להבין או לנרמל את ההתנהגות שלו".
ב"אורות אדומים", מרפי מגלם פיזיקאי החובר למרצה-מדענית (סיגורני וויבר) בחוג לפסיכולוגיה. ביחד, השניים חוקרים תופעות על טבעיות ומפריכים אותן. במיוחד הם נהנים לחשוף את המעללים, הטריקים והשקרים של כל מיני מדיומים-קוסמים שרלטנים המהתלים בקהל.
העניינים מסתבכים כשמדיום עיוור מפורסם (רוברט דה נירו) מבצע קאמבק אחרי היעדרות בת שלושים שנה, ויוצא למסע הופעות. צמד החוקרים נחוש להוכיח שהאיש הוא מתחזה. "זה סרט מוזר שבוים על ידי במאי חכם ומוכשר, רודריגו קורטז", אומר מרפי. "אני אוהב את הסרט הזה וגאה בו - הוא מזכיר לי סרטים שנעשו ב-1973. יש לו איכויות של סרטים שנוצרו אז, באווירה ובדמויות".
איך היה לעבוד מול שני כוכבים וותיקים כמו וויבר ודה נירו?
"זה נהדר לעבוד עם שני שחקנים שהערצת עוד לפני שהתחלת לשחק. אתה לומד משחק משחקנים אחרים על הסט כל הזמן. עם דה נירו זה פשוט הנוכחות שלו, הוא מצליח לשנות אנרגיה במינימום מאמץ וזה מדהים לראות את זה. סיגורני כל הזמן מנסה לעשות דברים שונים, בסרט הזה היא המרכז הרגשי, והיא עושה את זה ביד אמן".
האמנת פעם שאתה תעשה תפקיד ראשי ודה נירו יהיה שחקן המשנה שלך?
"בחיים לא האמנתי שזה יקרה. משהו לא בסדר בתמונה הזו, זה צריך להיות הפוך. אבל גודל התפקיד הוא לא חשוב אלא האיכות, ודה נירו כל כך מעולה ב'אורות אדומים'. למדתי מזה שתפקיד יכול להיות חיוני מאוד, גם אם הוא לא ענק בהיקפו. בכלל יש סביב האיש הזה הילה מיוחדת. למרות שהוא אגדה, דה נירו היה חם ואדיב".
מבט לבאטמן
"אורות אדומים" הוא לא הסרט היחידי בו מרפי מופיע כעת. הוא מגיע לבתי הקולנוע במקביל גם עם "עלייתו של האביר האפל", בו הוא מבליח בכמה סצנות. כזכור, לדמות שלו - ד"ר ג'ונתן קריין, הפסיכיאטר המחוזי בבית החולים לחולי נפש "ארקהם" המתחפש ל"דחליל" ומשתמש בגז עצבים - היה נפח גדול בהרבה בסרט הראשון בסדרה.
"אני מאושר שהייתי חלק מהמסע של באטמן וחושב שהסרט שחותם את הטרילוגיה ('עלייתו של האביר האפל' הוא פנומנלי", הוא מספר. "אנשים אומרים היום שכל הכתיבה טובה ביותר נמצאת בטלוויזיה ולא בקולנוע, אבל כשחושבים על זה - תראה מה כריס נולאן עשה בשבע שעות של סרטי באטמן, שזה פחות מעונה של טלוויזיה, ועדיין פיתח כל כך הרבה רבדים עם הדמויות, דווקא בסרט של גיבור על. הוא איש מבריק".
"חשוב שיהיה לי חלל משלי"
מרפי התייצב בקאן ימים אחדים לפני יום הולדתו ה-36, כשהוא חמוש בזקן: "כן זה מוזר להסתובב עם זקן, יש לי אותו און-אנד-אוף כבר שנה, קיצצתי אותו קצת לכבוד קאן. את אשתי הוא לא מרשים".
האישה שאיתו היא איבון, אמנית, אותה הכיר ב-1996 במהלך הופעה של הלהקה שלו. השניים התחתנו לפני שמונה שנים ומאז הביאו לעולם שני בנים. "יש הרבה שחקנים שלא מתחתנים צעירים, אבל אני תמיד הייתי בעניין של להקים בית, שיהיה לי משהו לחזור אליו", מעיד מרפי. "שחקנים חווים חיים סוערים והם מסתובבים בכל מקום. אין להם יציבות ועל סטים של סרטים הם יוצרים משפחות חדשות בכל פעם, ואז הן מתפרקות - ולכן היה לי חשוב שיהיה לי חלל משלי, שבו אני יכול להיות אני.
"לא מעט שחקנים עסוקים כל הזמן בקריירה שלהם. אני בדיוק ההיפך - אני לא אדם שחושב כל הזמן על עבודה. בדרך כלל אני לא מתכנן את הקריירה שלי, אין לי מושג למה דברים יובילו. מעולם לא חשבתי על מה אני. אני רוצה שישפטו אותי על פי העבודה שלי.
"פעם זה היה בסדר פשוט להיות שחקן, לא היית צריך להיות מצחיק בטלוויזיה ובטוויטר. אני רוצה לחזור לזמנים האלה, שלא יבחנו את האישיות שלי כל הזמן, אלא יראו את העבודה. ולכן, בגלל שהייתי חייב את הנורמליות בתוך העולם המטורף הזה, התמסדתי בגיל צעיר יחסית. נכון שלפעמים גם אני משתגע קצת, אבל אז אני חוזר הביתה לכסח את הדשא, וזה מכניס איזון לחיים".
ואיך זה לגדל ילדים בתוך המקצוע התובעני והמתוקשר הזה?
"הילדים שלי בני שש וארבע היום, ואפשר כבר לדבר ולהסביר להם על העבודה שלי. נהיה טיפה יותר קל עכשיו כשאנחנו יכולים לנסוע יחד בעולם, וזו הרפתקה
בשבילם. בכלל, אם אתה לא מתנהג כמו סלבריטי, אחרים לא יתייחסו אליך ככה. הילדים שלי ואני מעולם לא סבלנו מבעיות בנושא הזה".
משפחת מרפי מעדיפה לחיות בלונדון ואין לה שום כוונות להשתקע בהוליווד. "אני שחקן אירופאי, זה מה שאני מרגיש. זה המילייה שלי, שם אני אוהב להיות. אני אוהב לעשות סרטים באמריקה ואת האבסורדיות של לוס אנג'לס, אבל לא הייתי כופה כזה דבר על משפחתי. אני נוסע להוליווד רק לעבוד, מעולם לא שקלתי לגור שם. במקצוע שלנו העולם קטן, זה לא באמת משנה אם אתה חי בלונדון, סידני או ניו יורק".
