"יש קולנוע לסבי בארץ, אבל צריך לחפש אותו"
מה מגדיר קולנוע כלסבי, האם מדובר בז'אנר בפני עצמו ואיך מתייחסים אליו בישראל? ג'וזף וקסלר נפגש עם היוצרת והקולנועית, רוני קידר, שסרטה הראשון "ג'ו ובל", כבר הוגדר בתור "הפיצ'ר הלסבי הישראלי הראשון"
עוד בנושא:
לסביות בפריים טיים? רק בהקשר מיני
במבט ראשון נדמה כי כלל אין ז'אנר שכזה, אבל המציאות העכשווית מוכיחה כי לא רק שקיים כזה ז'אנר, הוא גם בועט, עצמאי, די מצליח וזוכה ללא מעט שבחים וביקורות חיוביות. ועדיין, מדובר על קולנוע שנמצא עוד בחיתוליו, וכיאה לאחד כזה, ההכרה בו אינו מלאה ובקרנות לא ממהרים להשקיע בו.
תנסו רגע להיזכר בסרט הישראלי האחרון בו ראיתם ייצוג נוכח של לסביות. מרבית הסיכויים שלא מצאתם אפילו אחד, ואם אתם חושבים על הסרט "הסודות", כדאי מאוד שלא תאמרו זאת בקול רם.
הסיבה לכך היא שבמרבית המקרים היוצרים שמעוניינים להביא עלילה חד-מינית נשית אל הקהל, נתקלים בסירוב כבר בשלב המימון וההשקעות.
הפיצ'ר הלסבי הישראלי הראשון
בהיעדר יכולת לזכות במימון ראוי, מרבית היוצרות נאלצות להסתפק בסרטים קצרים, במקום סרטים באורך מלא. אבל בשנתיים האחרונות משהו קרה. לפתע נולד לו סרט לסבי ישראלי ראשון ובאורך מלא. הוא עדיין היה עצמאי ולא הוקרן בבתי הקולנוע הגדולים, ועדיין - הוא הוביל סוג של שינוי בתפישה הקולנועית בארץ, כלפיי הז'אנר החדש.
מי שתרמה להתפתחות הסוגה הקולנועית הזאת, היא לא אחרת מאשר הגברת קידר הצעירה. מדובר באשה שחיה ונושמת קולנוע עוד מילדותה. לרגעים נדמה כי היא מתהלכת על הארץ כאשר מחשבותיה בכלל בסרטים. כל רגע הוא סצנה אפשרית וכל אדם הוא דמות פוטנציאלית עבורה. היא רק בת 27, מתגוררת בת"א ובוגרת לימודי הקולנוע במכללת בית ברל. באמתחתה ניתן למצוא עשרות סרטים קצרים אותם כתבה, ביימה, הפיקה, ערכה, ובחלקם אף שיחקה.
סרטה הראשון באורך מלא, "ג'ו ובל" (2011), התקבל בחיבוק על ידי המבקרים וזכה מיד לטייטל המחייב – "הפיצ'ר הלסבי הישראלי הראשון". מרבית מיוצרי הקולנוע בארץ היו שמחים לקבל קרדיט כזה ומצד שני, רוני היא לא כמו רוב היוצרים הישראלים.
"התנגדתי להגדרה הזאת", היא אומרת בספק רצינות – ספק הומור. "אחרי 10 שנים של עשייה קולנועית, סוף-סוף הגעתי לפיצ'ר באורך מלא, ורציתי שהוא יהיה שלי. לא התעניינתי בהגדרות". התואר, היא טוענת, ניתן בכלל על ידי מפיקי הפסטיבלים שרצו למשוך אליהם קהל. "זה סרט שמדבר על הרבה יותר מ'רק' לסביות", אומרת קידר. אם יצא לכם לראות אותו, אני סבור שגם תסכימו איתה.
יהיה זה לא מדויק לומר, כי העיסוק הקולנועי של קידר מתבטא במגדר בלבד. "אם בחורה רוצה להיות לסבית או לא, זה פחות מעניין", היא אומרת. הסרט, כמו הקודמים של היוצרת, מביא מציאות חדשה אל המסך, כזאת שהחוקיות היחידה בה – היא לשבור את כל החוקים. "אפשר להסתכל עליו בתור קומדיה שחורה, אפילו סרט אקשן או סיפור אהבה. הם כולם ז'אנרים שחשובים באותה מידה כמו ה'טייטל' הלסבי", היא אומרת.
קידר לא מבזבזת את זמן המסך שלה בהתעסקות בהגדרות מיניות או טיפול בנושאים כמו יציאה מהארון, להיפך. בסרטים שלה מתקיימת מערכת יחסים לסבית, כאשר הדבר מוצג כטבעי וככזה שאין צורך להתעמק בו, אלא פשוט לקבלו.
קידר מספרת כי לא הייתה לה כוונה לפרסם את הסרט כלסבי, אבל היא כן כיוונה להציב מערכת יחסים בין שתי נשים במרכזו. הסיבה – פרגון מחוץ לתחומי מדינתנו הקטנה בז'אנר המגדרי. "כל סרט שנעשה בתחום הזה הוא מבורך ורואים זאת בשמחה בעולם", היא מספרת.
ומה לגביי ישראל? קידר עונה כי הגיעה נטולת ציפיות. "הקולנוע נורא כבד כאן וחשבתי שלא יקבלו את זה",היא אומרת, אבל הציפיות הנמוכות התגלו כשגויות. הסרט הפך להצלחה שעד מהרה התגלתה ככדור שלג הבלתי ניתן לעצירה, לפחות במונחים של סרט ראשון באורך מלא ובטח שבמונחים של סרט עצמאי. נקודת הפתיחה שלו הייתה בפסטיבל קולנוע לסבי- ישראלי- עצמאי, בשם 'לסבית קטלנית'.
מה הופך קולנוע ללסבי?
הפסטיבל מתקיים מידי שנה, ובאוקטובר הקרוב יציין 5 שנים, כאשר במרכזו הענקת אור הזרקורים רק לקולנוע הלסבי. "הפסטיבלים האלו ('לסבית קטלנית' וגם 'פסטיבל הקולנוע הגאה'), נתנו במה טובה וזה עזר מאוד", מברכת קידר, אשר הספיקה כבר להשתתף בשניהם. "ב'לסבית קטלנית' גם יודעים לבחור את הסרטים שמציגים אצלן", היא אומרת. "יש סלקציה והיא חשובה לא פחות ויוצרת רמה גבוהה מאוד לפסטיבל".
על הבוררות החדה שהיא מתארת אחראית ליאור אלפנט, שמתפקדת כמנהלת האמנותית של הפסטיבל. כשאני מדבר איתה, היא מבהירה לי כי קודם כל, מדובר בפסטיבל נשי ורק אחר כך לסבי. כשאני שואל, מה בכל זאת מגדיר קולנוע כקולנוע לסבי, היא משיבה לי שקודם כל חשוב שתהיה במאית לסבית, עיסוק בדמויות לסביות כנושא ראשי, עיסוק בנושאים של זהות מגדרית ועוד.
את הסרט "הסודות" למשל, היא אינה מגדירה כקולנוע לסבי. "נקודת המבט שם גברית בהווייתה", מכריזה אלפנט, "הסרט נחווה כאילו מדובר בסרט של גבר, שפשוט ביקש לשלב רומן לסבי בסרט שלו".
הפסטיבל, אשר גם לוקח חלק גדול בהתפתחות הקולנוע הלסבי בישראל, מציג סרטים ארוכים וקצרים, תיעודיים ועלילתיים, זאת לצד תערוכות ומופעי אומנות. "קיים קולנוע לסבי בארץ", טוענת אלפנט, "העניין הוא שצריך למצוא אותו וצריך גם לרצות לחפש אותו".
משולש אהבה של שתי נשים ופנדה
בימים אלו קידר מקדמת את סרטה החדש והקצר,"באני לאב", וגם בו מוצגת מערכת יחסים לסבית. בנוסף היא עובדת על שני פיצ'רים, זאת לצד מוש דנון ואיילת אימברמן, אשר לקחו אותה תחת חסותם.
כשאני שואל אותה אם יש לה מסר להעביר ליוצרות שרוצות לעשות קולנוע לסבי ונתקלות בקשיים בשלב המימון והקרנות, היא מחייכת ומיד עונה: "צריך לדעת להלהיב אנשים על הפרויקט שלך. להזכיר להם למה הם עוסקים באמנות, ולגרום להם להבין שזה לא בשביל הכסף".
את "באני לאב", שנכתב על ידי דניאל ג'יידלין, לא בחרה בגלל העיסוק הלסבי. "מדובר פה על משולש אהבה של שתי בנות ודוב פנדה", היא אומרת. "אם כבר היה לי חשוב להתעסק במשהו, זה בדובי פנדה, אהבה שהתחילה אצלי בשנה האחרונה וגורמת לי למצוא את עצמי עושה 'גוגל' על דובי פנדה במקום לעבוד".
הסרט יוקרן ביום שבת הקרוב, ה-21 לחודש, יחד עם סרטה המדובר 'ג'ו ובל'. השני, יוקרן בפעם האחרונה באותו הערב, וזה יקרה בבית העם בת"א, בשעה 21:00. אז אם אתם רוצים לראות את הסרט שהתחיל את השינוי הזה, זהו בדיוק הזמן.
אנחנו נמצאים בתחילתה של מציאות קולנועית חדשה בארץ, שבינתיים מתפקדת כעצמאית לכל דבר. "לסביות זה דבר נורמלי מאוד בעיני", מסכמת עבורי קידר. "זה לא האישיו וזה לא הסיפור".
לכל כתבות הגאווה - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים
לפנייה לכתב/ת 
