חילוני, מה אתה עושה בתשעה באב?

רק שלא נהיה תלושים. זאת אחת הקריאות שאנו שומעים מסיומו של ספר במדבר, ספר המסע הגדול. אל תשכח מאין באת, זועקת התורה בפרשת השבוע.

פטירת הרב אלישיב תיעוד מיוחד ב-ynet:

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשטת מטות-מסעי
• "אפילו המוסלמים מדברים על הרב אלישיב"
• צפו: הווידאו האחרון של הרב אלישיב
  

הדברים מקבלים ביטוי בכך שהתורה דוחסת את האירועים הגדולים והמסעירים של 40 שנות המדבר לרשימה אחת מתומצתת. הפורמט של הרשימה המתומצתת הוא "ויסעו מ... ויחנו ב....", "ויסעו מ.... ויחנו ב...".

למה זה חשוב? אם לזכור אז את התכנים, מה איכפת לי אם אבא שלי בא מבוטשאן שברומניה ואמא שלי מלוצרן שבשוויץ? והאבא שלה מגיילינגן שבגרמיה? והסבתא שלה משטרסבורג שבאלזס? מה זה תורם להווה שלי? להצלחה שלי? לשמחה שלי? התשובה היא שהשורשים שלך הם אתה. העבר שלך מעצב את ההווה שלך, גם אם אתה לא מודע לו. העבר שלך צרוב בדנ"א שלך.

אנחנו לא עם ישראלי בן 60 שנה, אנחנו עם עתיק עם שורשים עמוקים. האדם לא בא מהאין החשוך ולשם הוא חוזר, יש לו בסיס ארוך ויהיה לו המשך ארוך. האדם התופס את עצמו כחוליה בשלשלת, הוא אדם עם סוג של תחושת שייכות למשהו, ולא חוויה של תלישות אלא חוויה של זהות ועוגן.

מדינת ישראל אינה ניצבת מול כוחות לאומיים וביטחוניים הזוממים לפגוע בה, אם לא למעלה מזה, חלילה וחס. מדינת ישראל והעם היהודי נמצאים במאבק מול כוחות דתיים ותרבותיים החותרים למחוק את זהותה הרוחנית היסודית. מול הכוחות הללו אנו צריכים לתקוע עקב רוחנית עמוקה בזיכרון הקולקטיבי שלנו. מול הכוחות הללו אנו צריכים לגייס את מעמקי התודעה הרוחנית שלנו, אנחנו חייבים לספר את הסיפור שלנו בעומק ובנחישות. כי אסור שחלילה הילדים שלנו יתחילו לפקפק בצידוק המוסרי והרוחני של מה שאנו עושים פה.

מעולם לא ויתרנו

נכנסנו היום לחודש אב, לתשעת הימים המוליכים אותו לעבר תשעה באב. הגיע הזמן שהציבור הישראלי כולו ינכס לעצמו את תשעה באב לא כ"יום של הדתיים" אלא כיום של היהודים והישראלים.

תשעה באב הוא יום שהצער שבו מקבע אותנו בירושלים ובארץ ישראל. ביום הזה אנו מכריזים כי אבותינו ואבות סבתותינו מעולם

לא נטשו את "הרעיון הציוני"... הם כאבו במשך אלפי שנים את כאב הגלות והעקירה מנחלת אבותיהם. הם מעולם לא ויתרו על נחלת אבותיהם. הם לא אחזו ברובים, ולא אחזו בצי של אוניות שיחזיר אותם ממעקי הדלות הדוויה אל הארץ שאור התכלת העזה שולט בה.

אני מציע לכל הורה ומחנך - דתי, חילוני ומסורתי לציין את היום הזה. גם אם אתם לא צמים, חישבו על פעולה ממשית, משפחתית, שמבטאת את היום. זה לא יום של מוזיקה ושמחה, זה לא יום של אירועים משפחתיים צוהלים, של בתי קפה. זה יום של חיבור אל החזון רב השנים. זה חיבור אל החלום ושברו, מבלי לוותר על החלום.

אני משתדל ללכת ביום הזה ל"יד ושם" כי בשבילנו זה סוג של חיבור - על הצומת המדממת של ההיסטוריה היהודית.