זה הכל בראש
כל אולימפיאדה מעלה מחדש את השאלה: מהו קצה גבול יכולתו של האדם? אבל כשמדובר בישראל, עולה שאלה נוספת: מהו קצה גבול יכולתו של העסקן? מצ"ב התשובות
- לונדון 2012
- העמוד האולימפי המיוחד של ynet ספורט
מי היה מאמין שבן אדם ירוץ 100 מטר בפחות מ־9 שניות ו־8 עשיריות, או ינתר למרחק של 8.95 מטר? הסיפור של רוג'ר בניסטר ממחיש, יותר מהכל, שהמגבלות שאנחנו שמים לעצמנו מצויות רק בראשנו.
בראשית שנות ה־50 היה מקובל לחשוב שתוצאה של 4 דקות בריצת מייל (1,609 מטר), היא קצה גבול יכולתו של האדם. רוג'ר בניסטר היה התקווה הגדולה של הבריטים בריצות בינוניות באולימפיאדת הלסינקי 1952, אבל הוא סיים רק במקום הרביעי. מאז התמקד בלימודי הרפואה, התאמן רק 45 דקות ביום, וקבע לעצמו מטרה חדשה - לשבור את הגבול הפסיכולוגי של 4 דקות בריצת מייל.
עוד ב-ynet ספורט:
מאחר שגם האוסטרלי ג'ון לאנדי סימן את אותה מטרה, בניסטר החליט לעשות מעשה ולהסתער על השיא בריצת מייל. ב־6 במאי 1954 נערך מירוץ מיוחד באוקספורד, כאשר שני רצים בריטים משכו את בניסטר בסיבובים הראשונים לקצב מהיר. הוא חצה את קו המטרה אחרי 3.59.4 דקות, שני הרצים המושכים סיימו גם הם את המרוץ כדי שהתוצאה לא תיפסל מחוסר ספורטיביות, וכך הפך רוג'ר בניסטר לאחד הרצים המפורסמים בהיסטוריה אף שלא זכה מעולם במדליה אולימפית והחזיק בשיא העולם בזמן הקצר ביותר.
שיאו של בניסטר, וזה המעניין בכל הסיפור, החזיק מעמד רק 46 ימים. הוא נשבר בידי לאנדי ב־21 ביוני אותה שנה. ב־12 החודשים הבאים, כשהבלתי אפשרי הפך לאפשרי, ירדו רצים 27 פעמים מ־4 דקות בריצת מייל. הכל בראש.
טורים נוספים של אריה מליניאק:
תפסו תמונה
כשמדובר במדינת ישראל, האולימפיאדה מעלה עוד שאלה: מהו קצה גבול יכולתו של העסקן? במקרה הזה התשובה הנכונה היא: אין גבול. אני יודע שהתקשורת תורמת לא מעט לדימוי הגרוע של ה"עסקנים", אבל אסור לעשות הכללות, וכמו שאמי לימדה אותי, הם הרוויחו את זה בכבוד.
את יהודה מעיין - יו"ר איגוד השייט, מכבדים. את צבי ורשביאק ואבנר קופל לא מכבדים. שיבדקו קודם כל את עצמם ויבינו למה, ותמונה קטנה מדברת לפעמים יותר מאלף מילים.
חגיגה אולימפית ב-ynet ספורט:
נבחרת העתודה הצליחה לעלות לאליפות אירופה דרג א'. לכולם זכורה עדיין הנבחרת שהגיעה לגמר אליפות אירופה לפני 10 שנים, ולכן השמחה הייתה גדולה. באמת מגיע כל הכבוד למאמנים ולשחקנים. מאחר שהייתי כבר שותף להצלחות וגם לכישלונות, אני מכיר את שמחת הניצחון ואת התמונות הספונטניות שלאחריה. מישהו ממנהלי המשלחת קורא לכולם לתמונת ניצחון, החבר'ה מניפים ידיים, ודווקא שם מתגלה התמונה האמיתית.
אבנר קופל הגיע לבולגריה ממש לפני המשחק. הפיגוע שאירע בבורגס יום קודם לכן נתן אולי אשליה שכל בולגריה חזית, ומגרש הכדורסל
הייתי בטורינו 79'. נבחרת ישראל סיימה במקום השני. מדליית כסף. ניצחונות על איטליה, ספרד, יוגוסלביה. אני לא זוכר תמונה שבה שורה של עסקנים ומאמנים עומדת, ומסתירה את השחקנים מאחור. מישהו זוכר מי היה אז יו"ר איגוד הכדורסל? בעוד 50 שנה יזכרו מצוין מי היה יו"ר איגוד הכדורסל ב־2012, יהיה קצת קשה להיזכר בשמות השחקנים.
ועדיין בעניין מינויים ועסקנים: אני נמנה על אלו שחושבים שהניהול ההתנדבותי בספורט בישראל הוא אסון. נכון שאי אפשר לשלם משכורות לכל אחד, אבל
לאחרונה מונה נשיא בית המשפט המחוזי אורי גורן, לנשיא בית הדין בהתאחדות לכדורגל. בעבר מילאו את התפקיד דב לוין, שופט בית המשפט העליון, ושאול אלוני, נשיא בית המשפט המחוזי בת"א – בהתנדבות מלאה. שכרו של גורן יהיה 30 אלף שקל בחודש. אין ספק שהבחירה בגורן, שופט עתיר ניסיון, ראויה. הוא יעשה עבודה מצוינת. אבל דרך המינוי של בעלי תפקידים בהתאחדות, מוסד ציבורי שניזון מכספי ציבור, מעלה שאלות: האם היו מועמדים נוספים לתפקיד? מי החליט שהגיע הזמן להתחיל לשלם שכר לאב בית הדין? ולמה 30 אלף שקל לחודש ולא סכום אחר?
מיכל גרונדלנד, דוברת ההתאחדות לכדורגל משיבה: "כבוד השופט בדימוס,
מר אורי גורן, מונה על ידי נשיאות בית הדין כחבר בית דין עליון. על פי התקנון, מליאת בית הדין העליון מינתה אותו כחבר הנשיאות. הנשיא הנבחר יעבוד באופן שוטף ורציף בהנחלת מספר רב של רפורמות שיבוצעו במערכת המשפטית לרבות בתקנוני ההתאחדות, במבני בתי הדין, באופן עבודת בתי הדין ועוד.
לשם מילוי תפקיד זה נדרש היקף עבודה אשר לא נדרש בעבר. כמו כן, עקב פעילותו בתפקיד זה, נאלץ מר גורן לצמצם את עיסוקיו האחרים כמו בוררויות, גישורים וכתיבת ספרים. כפועל יוצא הוחלט לראשונה כי תפקיד זה יהיה בשכר. מינויו של גורן, לרבות תשלום השכר, אושרו על ידי מזכירות ההתאחדות לכדורגל".
לפנייה לכתב/ת 
