הרבה בזיכרון, מעט בחיים: ממחזרים על הבמה

טורים נוספים של שי להב ב-ynet:

• חבורת רימון: מאליטה מוזיקלית ל"כוכב נולד"
• שלושה אלבומים חדשים שלא צורחים בהם
• למה רק נוסטלגיה? אבאל'ה בוא לפארק
  

היוזמה כשלעצמה מבורכת, ועשויה גם להיות מעניינת. בייחוד במקרה של ברגר, שכבר התרחקה מאוד מהדימוי של הילדה הרעה שאפיין את אלבום הבכורה שלה. מה עוד שהקונספט מאפשר לשמוע על במה שירים שכבר שנים (ואפילו עשרות שנים) לא בוצעו בהופעות חיות. ויש פרספקטיבה. ויש תובנות בוגרות. וזה על הכיפאק.

דנה ברגר. היוזמה ברוכה, המציאות מדכאת(צילום: עומר שורץ)

אז היוזמה ברוכה. אבל המציאות שברוחה היא נולדה, מדכאת עד אפר. מציאות מוזיקלית שבה הזמן כאילו קפא מלכת, וכל שנותר הוא לחזור אל האוצרות הישנים. אל השירים המוכרים. אל מילת המפתח בתעשיית המוזיקה הנוכחית - "הקטלוג". זה מה שנשאר, שר שלמה ארצי, אחד היוצאים מן הכלל. הרבה בזיכרון, מעט בחיים.

כרטיסים לסדרת מופעי "My First Album" ב-ynetshows:

• דנה ברגר / קורין אלאל / מתי כספי
  

בשלב הראשון ראינו את המגמה הזו בשוק הדיסקים, או מה שנשאר ממנו. משנה לשנה, האלבומים שיוצאים לקראת החגים הולכים ומשנים את תצורתם מאלבומים מקוריים לאוספים והוצאות מחודשות. ההסברים לכך כבר ידועים, או לפחות הדברים שאנשי חברות התקליטים נוהגים להגיד לעצמם: קהל קוני הדיסקים מורכב מאנשים בני ארבעים פלוס, שכבר אין להם כוח לשירים חדשים.

לכן, כדי "לחלוב אותם", אפשר רק לנגן להם על בלוטות הנוסטלגיה; אנחנו חיים בעידן קליפי, קופצני וחסר סבלנות. לאף אחד אין כוח לשמוע עשרה שירים ברצף, בטח לא חדשים. אז בוא ניתן להם את מה שהם כבר מכירים, רק בתחפושת. וממילא, מרבית המוזיקאים שכיכבו פה בעשורים הקודמים כבר לא בכושר. אז מה הטעם להשקיע בהם?

למה באמת? כי בשנים האחרונות, התפיסה הרווחת גרסה שהכסף היחיד שעוד נותר בתעשיית המוזיקה מגיע מהופעות חיות. וכדי לתדלק את הקריירה הבימתית של אמן, כדאי להוציא לו אלבום חדש מפעם לפעם. זה ירענן מעט את סדר השירים בהופעה. ובעיקר, ייצר - באמצעות התקשורת - תחושה שלפיה הוא עדיין רלוונטי. הנה, תראו. יוצא אלבום חדש, יש הופעת השקה חגיגית, כתבה חושפנית בעיתון, ביקורות. כמו פעם. האמן כבר יודע שזה רק בכאילו, אבל מרבית הצופים לא ישימו לב.

ימי הרדיו אבדו

אבל זהו, שגם החגיגה הזו עומדת להיגמר. בשורת המיחזור מגיעה עכשיו גם אל הבמות, והיא מוכתבת מציאות. כשמועדון הופעות טיפוסי בתל אביב מציג היום הופעה של אמן מהקליבר של דנה ברגר, או קורין אלאל, הוא כבר לא יכול להיות בטוח שיצליח למכור אפילו מאה כרטיסים. זו בפירוש לא אשמת האמנים הוותיקים. הם ממשיכים ליצור ולהתחדש, וחלק מהם גם מוציא חומרים מצויינים. שלא לדבר על כך שבעשור האחרון נעלמו כל שרידי הפינוק שדבקו ברוקרים הישראלים בראשית שנות התשעים. כולם מוכנים להופיע בכל מקום, בלי פוזה ובלי תנאים מוקדמים.

קורין אלאל. אפילו הגדולים מתקשים(צילום: עופר עמרם)

ובכל זאת, המצב הופך קשה יותר ויותר. גם אמנים עם רקורד ומוניטין בני עשרות שנים מתקשים היום למלא מועדונים, ואפילו קטנים. יש לכך המון הסברים אפשריים. החל בהתדרדרות במצב הכלכלי, בייחוד של מעמד הביניים, דרך הפאסיביות של הציבור הישראלי שהולך ומתמכר לרביצה בסלון, ועד לקריסה של תעשיית המוזיקה - במובן של יכולת לנהל קריירות של אמנים לאורך זמן, עם הרבה סבלנות.

אבל אני רוצה להתמקד בגורם נוסף - הרדיו. אותו מדיום שבעבר היה אמצעי התיווך הכמעט יחיד בין האמן לקהל שלו, הכרוז שהודיע לקהל ההופעות הפוטנציאלי - "היי, יש לי שיר חדש!". היום - יספר לכם כמעט כל אמן ותיק שמוציא שיר לרדיו - האימפקט קטן באופן דרמטי. גם אם חלק גדול מהתחנות מפרגנות (וזה בהחלט המצב, במקומות כמו רשת ג' ו-88FM וכן, גם בגלגלצ, שבאופן יחסי לעברה משמיעה יותר מוזיקה ישראלית חדשה), התחושה הזו

של "להיט רדיו" הולכת ומתפוגגת. קשה מאוד לייצר שיר ש"כולם שומעים" (תחשבו על הגרסה המחודשת ל"דרכנו", למשל, או על "זה כל הקסם"). שיר שמעורר הד ציבורי רחב ולכן יכול לשמש ככלי אפקטיבי להביא אנשים להופעות.

גם כאן, יש לא מעט הסברים. דעיכתו המתמשכת של הרדיו כמדיום משפיע (הילדים שלי, למשל, פשוט לא מודעים לקיומו); היעלמותן הכמעט מוחלטת של תוכניות האירוח בטלוויזיה (אלה שהיו קולטות את הריבאונד מהרדיו, ומעניקות לאמן עוד יותר חשיפה); ובייחוד - המעבר של מרכז הכובד התקשורתי לאינטרנט. אותו כלי מופלא, מדהים ואכזר. זה שכו-לם יכולים למצוא בו מקום, ואף אחד לא יכול לבלוט בו באמת. במציאות כזו, שבה לחומרים החדשים שלך כמעט אין הד אמיתי, אי אפשר לבוא לאף אמן בטענות על כך שהוא חוזר לחומרים הישנים. אלה שנוצרו לפני שתעשיית המוזיקה הפכה לווירטואלית.