דורשים מהם להיות מושלמים? תסתכלו על עצמכם!

האבא שישב מולי בקליניקה רתח מזעם: "תגידי לי, מה עוד אני יכול לעשות? כל היום הם מול המחשב והטלוויזיה, רבים על הטבלט והאייפון. שעות! שעות מול מסכים! זה משגע אותי! כבר דיברנו, הסברנו, כעסנו, איימנו ואפילו הגענו איתם להסכם על שעות צפייה, כולל טבלה מסודרת שהם הבטיחו ואפילו נשבעו לעמוד בה. ושוב אני חוזר מהעבודה וכמובן, כמו תמיד, מוצא אותם מול איזשהו מסך".

אני מסתכלת על האב הזועם, חסר האונים והמתוסכל ושואלת את עצמי: האם לעובדה שלאורך כל פגישות הייעוץ שלנו, שכל כך חשובות לו, הוא לא מוכן לכבות את הטלפון הנייד שלו יש איזשהו קשר למה שהוא מספר לי כרגע? ואני רק אזכיר שהוא מגיע לפגישות הללו בסיום של יום עבודה עמוס, ועוד משלם עליהן במיטב כספו.

כתבות נוספות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

בדקו את עצמכם: האם אתם סמרטוט של הילדים?

8 טעויות שהורים עושים בחופש - ואיך להימנע מהן

בלי להוציא שקל: איך להכין את הילד לכיתה א' בבית

כך תדעו: האם הילד בשל לעלות לכיתה א'?

"אני לא עונה לשיחות", הוא מסביר לי בקוצר רוח, "אני רק רוצה לראות מי מתקשר". וכך נקטעת לה שיחתנו המרתקת (והחשובה) שוב ושוב, בצליל הרטט המודיע על עוד שיחה המבקשת מענה.

המסכים הם, כמובן, רק דוגמה אחת שממחישה עד כמה קשה לנו, ההורים, ליישם את כל אותם הדברים שאנו מצפים מהילדים שלנו לעמוד בהם? לאחרונה אני שמה לב יותר ויותר לכך שאנחנו, הגדולים והחכמים, מבקשים ומצפים מהילדים שלנו לעשות כל מיני דברים שאנו עצמנו לא ממש עומדים בהם. לדלג בקלילות מעל משוכות ומכשלות שאנו נופלים בהן שוב ושוב.

רוצים עוד דוגמאות? בבקשה, לא חסר:

כמה זמן אתם יכולים לבלות הרחק מהנייד שלכם? 

נתחיל מהדוגמה למעלה: אנחנו מצפים מהילדים שלנו להתמודד בהצלחה מול פיתויי הטכנולוגיה. לא להיסחף, לא להתמכר, להגביל את החשיפה לזמן קצר וממוקד. קלי קלות, לא? בואו נבדוק: כמה שעות אתם מבלים מול המחשב ביום? בכמה סדרות טלוויזיה אתם צופים במקביל בימים אלו? ובכלל, כמה זמן אתם מסוגלים לחיות במנותק מהטלפון הנייד שלכם (או במילים אחרות: מאיזה מרחק תמצאו עצמכם חוזרים הביתה לקחת אותו אם, חלילה, גיליתם ששכחתם אותו שם?)?

מתי בפעם האחרונה התמדתם בחדר הכושר?

אנחנו מצפים מהילדים שלנו להתמיד במחויבויות שלהם, ואם אפשר – גם מבלי לפספס ו/או לרטון: להכין במרץ וברוח טובה שיעורי בית (ואת כל שאר מטלות בית ספר), להוריד את הכלב, להכניס כלים למדיח, להתמיד בחוג שהם ביקשו בתחילת השנה גם אחרי פסח...

ואתם? עד כמה אתם מתמידים במחויבויות שלכם, לאורך זמן, ובהתלהבות? למשל הדיאטה. כמה זמן כבר אתם מבטיחים לעצמכם (בעיקר במוצאי שבת) שהנה, ממחר בבוקר אתם חוזרים למסגרת, ולא מצליחים? ומה עם חדר הכושר שנרשמתם אליו לפני שנה והמנוי (היקר להחריד, אגב) נשכח מלב באיזו מגירה נידחת? וההליכות הליליות עם השכנה? זוכרת אותן? אלו שהצלחת לעמוד בהן בהתלהבות רבה כמה חודשים עד שצצו כל מיני סיבות ונסיבות (כלומר תירוצים) והפסקת? והחוג לספרדית? וסתם שמירה על בית מסודר ואוכל בריא כל יום? לא פשוט כל כך, הא?

שומרים על החוק - אבל מסמסים בנהיגה

אנחנו מצפים מהילדים שלנו לשמור על החוקים, להיות אזרחים למופת, לעבור רק במעבר חצייה ובאור ירוק, לחגור חגורת בטיחות, לא לרמות, לא לשקר. ואתם, עם יד על הלב, מצליחים לא לסמס בנהיגה? (וכן, גם רק לקרוא את ההודעה זה לא חוקי).

בינינו, אנחנו נופלים בכל כך הרבה מקומות שזה מביך: עושים פרסה במקום שאסור (ומתפללים לטוב), עוקפים בתור בלי להתבלבל, מאכילים את החיות בספארי מול השלט "אסור להאכיל את החיות" בארבע שפות שונות. ובכנות: כמה מכם משלמים בסופר על מה שאתם והילדים שלכם אכלתם תוך כדי עריכת הקניות?

דוחים ודוחים

אנחנו מצפים מהילד שלנו לא לדחות דברים שהוא צריך לעשות. ומה בדבר הדחיינות שלנו? כמה זמן אתם מדברים על זה שאתם צריכים לערוך בדיקות רפואיות שגרתיות? להיפגש עם סוכן הביטוח ולבדוק מה קורה שם? לעשות סדר במחסן, לתלות מדפים בחדר של הילד? ובאיזה שלב אתם מתדלקים את המכונית? האם גם אתם זוכים לראות את המנורה המהבהבת מידי פעם, עדיין, למרות שהבטחתם לעצמכם שזה לא יקרה יותר לעולם?

כן, אני רואה אתכם מצקצקים בלשונכם, ועוברים, תוך שנייה, לעמדת התקפה: אז מה את רוצה להגיד לנו כאן? שלא נבקש מהם? שלא נכעס עליהם כשהם דוחים משימות? שנאפשר להם להיות צמודים למסך? שהם יכולים לא לעשות מה שלא בא להם כי זה קשה?

אז זהו, שלא. זה לא שהטיעונים האלה נותנים להם "פטור", שחרור גורף מעשייה או לגיטימציה לפריקת כל עול. אך יחד עם זאת, בבואנו לדבר איתם, להתייחס למה שהם עושים ולא עושים, בואו נזכור גם את זה: הילדים שלנו הם לא פוסטר!

בדיוק כמונו גם הם בני אדם, רק צעירים יותר ומנוסים פחות. בדיוק כמונו, גם הם חולקים את אותן חולשות אנושיות, המוכרות לנו כל כך. גם להם קשה להתחייב ולבצע תמיד, גם להם קשה לעמוד בכל הכללים והחוקים, לעשות את הדבר הנכון, הראוי, המושלם. גם הם מונעים על ידי הנאות רגעיות, "חשקים", גחמות, שקשה לכולנו לוותר עליהן. גם הם נסחפים, גם להם בא לפעמים "לחפף", לעגל פינות, לדחות ולעקוף קושי. בדיוק כמונו. חסל סדר צדקנות.

האם זווית הראייה הזאת משנה משהו בהסתכלות שלכם על התנהלותם של ילדיכם? ואם כבר הגענו עד הלום, בואו נראה מה עוד אפשר ללמוד פה, להרוויח ולעשות אחרת:

1. תהיו אמיתיים עם הילדים שלכם

האם מצאתם בדוגמאות המובאות כאן משהו מוכר? ואולי יש לכם גם כמה "באגים" יחודיים משלכם? הסתכלו באומץ במראה והעיזו לשתף את הילדים שלכם גם באותם צדדים פחות מחמיאים שגיליתם על עצמכם. לא רק שהם לא ישתמשו בזה נגדכם (כמו שלא מעט הורים חוששים שיקרה), אלא שפתאום תגלו שגם הם מדברים איתכם באותה רמה של פתיחות וגילוי לב. מהמקום הזה תהיה לכם הזדמנות לייצר קשר עמוק ואיכותי איתם. שווה, לא?

2. עד כמה מותר אצלכם להיות לא בסדר?

האם מותר במשפחה שלכם לפשל, לשגות, לא לציית לדרישות, לא לעשות את הדבר הנכון? כשהרף מאוד גבוה ואין הנחות, זה מאוד מגביל ומייצר אוירה של מאבק ותוקפנות. ולמה? כי בכולנו קיימים חלקים "שליליים", המבקשים לבוא לידי ביטוי: מרדנות, דווקאות, עצלנות, צורך לקחת סיכונים, ללכת על הקצה, לבדוק גבולות, להתנהג באופן לא מקובל. אי אפשר ולא נכון להתעלם מזה. הכירו בקיומם של החלקים הללו ואפשרו קיום של איזשהו "צינור ניקוז" – דרכו הם יבואו לידי ביטוי.

3. האם אתם באמת מוכנים לשמוע את האמת?

כמו למשל "לא התקלחתי היום, כי לא בא לי" או "אני שברתי את הצנצנת של העוגיות". יש מצב? כי אם לא אז אין פלא שמשקרים לכם. זה המקום והזמן להתאמן בלשמוע גם דברים לא כל כך רצויים, לא כל כך נעימים וללמוד להגיב באופן ענייני ומאפשר.

4. תנו לו מקום להציג את הצד שלו בסיפור

כשהוא עושה משהו שלא נראה לכם, אל תמהרו לשפוט. הקשיבו לו בכובד ראש, התייחסו אליו ברצינות, והעניקו לו מרחב מספק ומכבד לשטוח את נקודת מבטו. בדרך זו הוא ירגיש שהוא שחקן "על אמת" במחזה הזה ולא רק ניצב שולי, מה שכבר מחייב אותו לקחת אחריות ממקום אחר ובוגר יותר.

5. איזה כיף לפעמים לעשות דברים אסורים!

דווקא את הדברים שאנחנו לא אמורים לעשות, על חשבון הדברים ה"נכונים": לפרוק עול, להיות ספונטניים ויצריים, לתת דרור לפנטזיה ולגחמה, לעשות מה שבא בלי יותר מדי שיקולים, הכנות ומצפון שמייסר. יכולים לראות שגם לילדים שלכם לפעמים מתחשק?

6. הצד השני של המטבע

לכל תכונה יש שני צדדים. אותו ילד שפורק עול, שמעגל פינות, שממציא תירוצים, ש"גונב" עוד סיבוב במשחק המחשב כשאנחנו לא רואים,

הוא גם ילד שמפתח, בדיוק באותם רגעים, חשיבה עצמאית ובלתי תלויה, רצון נפרד ודרכים משלו להשיג את מבוקשו. ואת זה אנחנו לא רוצים לדכא ולהכחיד.

7. צרו שותפות עם הילדים שלכם

בלי שום ספק עבודה משותפת מניבה תוצאות יותר טובות. עכשיו כשאתם מבינים שיש לכם ולילדים שלהם קושי משותף (ואולי כמה) - למה שלא תעבדו על זה ביחד? גיליתם שאתם דחיינים? הצהירו בקול רם על הדבר הבא שאתם מתחייבים לעשות בזמן ובקשו מהילדים להיות ה"מאמנים" שלכם. בו בזמן עשו עבורם את אותה עבודה בדיוק. יכולים לראות את התרומה של שיתוף הפעולה הזה למערכת היחסים שביניכם?

8. מידתיות זה שם המשחק

כן, כמו בהרבה מקרים אחרים גם כאן אנו מחפשים את האיזון. שביל הזהב הנכסף בין הילד המרצה, ה"צדיק" שלא זז ימינה או שמאלה מדרך הישר, לבין הילד שמרגיש מספיק נוח לתת דרור למאוויו גם כשהם לא עולים בקנה אחד עם ציפיות הסביבה ממנו. בואו ננסה להגיע לתמהיל סביר ואפשרי שיש בו "גם וגם", ניישר ציפיות עם המציאות, ודיינו בכך.

 הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן