מבצע רונית: אם לדבורה עומר הייתה מטפחת
באחד המבצעים החשאיים שידע המוסד, הוברחו אלפי יהודים מאתיופיה בדרך לא דרך. רונית לוינשטיין-מלץ, סופרת עטורת תהילה במגזר, יצאה בעקבות סיפור הגבורה. גם אתם כותבים? שלחו סיפור לאגדתא 5 של ynet ומכללת הרצוג-גוש עציון
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- ברוך שלא עשני כרצונו של הרב טאו / אריאנה מלמד
- חרדים על המיון בבקו"ם: סתם טרטור, לא נתגייס
- רבבות חגגו 7.5 שנות לימוד בלי תואר
רונית לוינשטיין-מלץ מכנה את המבצע "יציאת מצרים של יהודי אתיופיה", ומגוללת את אחד המבצעים המרתקים והמרשימים בתולדות המוסד. "על רקע יחסים דיפלומטיים עכורים בין ישראל לאתיופיה", היא מספרת, "הוחלט להבריח את 'האחים' כפי שנקראו יהודי אתיופיה לאורך המבצע, דרך סודן".
במסגרת המבצע עזבו אלפי יהודים את בתיהם, והלכו במשך חודשים מרחק של קילומטרים רבים במדבר עד לסודן, שם הועלו על מטוסים ואוניות והובאו לארץ. החלק הימי שנערך בין 1981-1982 היה אחד השלבים המרתקים במבצע, במסגרתו הקימו אנשי המוסד כפר צוללנים אמיתי, על חורבותיו של כפר נופש איטלקי שננטש.
במשך היום היה זה כפר צלילה לכל דבר, עם ציוד ומדריכי צלילה ותיירים אמיתיים שבאו לנפוש. תחת מסווה זה ומתחת לאפם של מבקרי הכפר ממש, הועלו עולי אתיופיה על סירות גומי, בלילות חסרי ירח, ומהן הועברו לאוניית חיל הים, שלקחה אותם אל היעד הנכסף - ארץ ישראל.
"התוודעתי לראשונה לנושא בספרו של גד שמרון, 'הביאו לי את יהודי אתיופיה", מספרת לוינשטיין-מלץ. "התרשמתי עמוקות מהנכונות של כל הנוגעים בדבר לעשות הכל כדי להביא יהודים לארץ. הם ממש בנו שם אתר תיירות אמיתי! אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות עם זה משהו, והתחלתי לחקור ולשאול.
"ניסיתי להגיע לאנשי מוסד, אך כמו שאפשר לנחש הם לא מיהרו למסור מידע. בסופו של דבר, התברר שחבר של בעלי מזה 15 שנה, דני לימור, היה מפקד המבצע ובעלי אפילו לא ידע. הוא ישב איתי במשך שעות, הסביר, סיפר ופרש לפני פרשה מרתקת ומרגשת".
הסרטן הוליד סופרת
מסיבות ביטחוניות נשמר דבר קיומו של המבצע בסודי סודות, "קודם בגלל האיפול על פעילויות המוסד", לוינשטיין-מלץ
אומרת, "אך גם כי כפר הצוללנים שימש את המוסד למבצעים נוספים. בספר הכנסתי את הקמת הכפר וגם את נטישתו בתקופה קצרה, כי רציתי להראות כמה מסוכן זה היה, אך בפועל הכפר פעל מספר שנים, ושימש בהמשך למטרות נוספות".
"מבצע אחים" הוא השישי בסדרת ספריה של לוינשטיין-מלץ "מסע בעקבות שמי". וגם אם הסדרה מוכרת פחות מחוץ למגזר הדתי, הרי שבתוכו מדובר בהיסטריה ספרותית, הכוללת אתר אינטרנט פעיל, ורשימה ארוכה של רבי מכר, וגם נוכחות מרשימה במצעד הספרים של משרד החינוך.
מי שנולדה למשפחה תל-אביבית מסורתית, ומסומנת כדבורה-עומר המגזרית, מקדישה את חייה לכתיבה ספרותית עם דגש היסטורי וציוני מאז חלתה בסרטן. למרות שלא גדלה בבית דתי, ידעה לוינשטיין-מלץ עוד בגיל צעיר כי זו הדרך שבה היא רוצה לחיות את חייה.
היא הייתה חברה בתנועת "בני-עקיבא" ("את הקישור שלי לעולמה של תורה אני חייבת להם, ותמיד אהיה אסירת תודה על כך") - ובהמשך בחרה ללמוד בתיכון הדתי "צייטלין". לאחר נישואיה למדה הוראה, והחלה ללמד באולפנת עופרה. אלא ששבע שנים בלבד לאחר שהחלה לעבוד כמורה, בגיל 43, התגלתה המחלה ששינתה את חייה.
"הסרטן הפסיק לי את כל הפעילות הטכנית", היא מספרת, "אך גם פתחה בי משהו בנפש, משהו שלא היה פתוח קודם. זו חוויה מטלטלת. אין אדם שעובר דבר כזה בלי שזה משאיר בו משהו. זה חולל בי איזה שינוי פנימי שרק בזכותו התאפשרה הכתיבה".
בעקבות המחלה הפסיקה לוינשטיין-מלץ ללמד, והתלבטה מה לעשות בחייה. בעצת חברתה היא החלה לכתוב, רק כדי להוכיח שהיא לא יודעת לעשות זאת, ומאז לא הפסיקה.
גבורת העולים
סדרת ספרי הנוער שלה עוסקים בהיסטוריה ישראלית, דרך עיניהן של ילדות על סף הבת-מצווש, אלא שהפעם בחרה לוינשטיין-מלץ לעסוק במבצע דווקא דרך עיניו של מולואלם שעלה במסגרת המבצע.
עבודת התחקיר שלה לא הסתכמה בשיחות עם אנשי מוסד. כדי להבין טוב יותר איך פעל המבצע, ירדה הסופרת לאילת, למדה לצלול, שטה במפרשית ונהנתה מכל רגע. לאחר שהבינה את הצד המבצעי של, היא החלה לחפש את הצד השני של הסיפור - זה של העולים.
"בספר הזה אין חזקים וחלשים", היא אומרת. "כולם גיבורים. היה לי חשוב מאוד להעביר את המסר הזה, ולכן הסיפור מסופר משתי נקודות מבט: האחת, של איש המוסד, והשנייה, של ילד אתיופי שעושה את המסע לישראל עם משפחתו. הסיפור של אנשי המוסד הוא סיפור של תחכום ותעוזה. עם העולים זה עניין אחר לגמרי. נפגשתי עם כמה משפחות, והיו שם סיפורים מאוד מרגשים. המשמעות של ללכת ברגל משך חודשים במדבר, כדי להגיע אל הארץ המובטחת, גורמת לך להבין למה הם כל כך מזדהים עם יציאת מצרים.
"היה לי מאוד חשוב להראות את ההירואיקה של העולים, את ההערכה והכבוד כלפיהם על סיפור עלייתם", מוסיפה לוינשטיין-מלץ. "בשבוע הספר קראתי פרק בפני תלמידים, שביניהם היו כמה אתיופים. ראיתי את החשש שלהם לפני שהתחלתי לקרוא, שאולי זה יהיה מביך או מבייש. תוך כדי הקריאה עלה להם חיוך על הפנים, ואפשר היה לראות את הגאווה שלהם. זה היה מרגש מאוד הן עבורי – והן עבור המורים שלהם".
- עוד לא שלחתם סיפור לתחרות אגדתא 5
של ynet בשיתוף מכללת הרצוג גוש עציון
? זה הזמן!
לפנייה לכתב/ת 
