בישראל כבר הבינו: רק ארה"ב תעצור את איראן

זהו סוד גלוי שמערכת הביטחון וצה"ל היו ממוקדים בשנים האחרונות ביצירת אופציה צבאית אמינה לתקיפה באיראן. הרבה מיליארדים, יצירתיות, עבודת תכנון ואימונים השקיעה ישראל בעניין הזה. המטרה הייתה לגבש יכולות מבצעיות ועל בסיסן תוכנית פעולה, שאם תצא לפועל אפשר יהיה באמצעותה לעכב את תוכנית הנשק הגרעיני של איראן לכמה שנים לפחות. עם קצת מזל - אולי אף תבלום אותה לחלוטין.

איראן על השולחן - הכתבות האחרונות ב-ynet:

הלוי: "כאיראני, אחשוש מאוד בשבועות הקרובים"

ארה"ב אישרה "סנקציות ברמה הגבוהה ביותר"

נתניהו לפאנטה: הזמן אוזל לפתרון בדרכי שלום

עוד בימי כהונת הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי וסגניו, האלופים דן הראל ובני גנץ, גובשה תוכנית יצירתית אלא שאז נתקלו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק בשני מכשולים: האחד בוושינגטון והאחר בקריה בתל-אביב. בבית הלבן הם נתקלו בהתנגדות נחרצת של ממשל אובמה. בוושינגטון חששו, וחוששים גם היום, שנסיקת מחירי הנפט בעולם תטרפד את ההתאוששות הכלכלית ואת בחירתו מחדש של הנשיא הדמוקרטי. מנגד, בישראל נתקלו ברק ונתניהו בהתנגדות ל"פעולה עכשיו" מצד מקצת מבכירי צה"ל וקהיליית המודיעין.

גנץ מחליף את אשכנזי. תוכנית התקיפה הועברה (צילום: גיל יוחנן)

הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי וכמוהו ראש המוסד הקודם, מאיר דגן, וראש השב"כ דאז, יובל דיסקין, לא התנגדו עקרונית לתקיפה ישראלית עצמאית באיראן. גם "הראשים" וכמוהם רוב אלופי המטכ"ל וראשי האגפים בקהיליית המודיעין היו - ועודם - משוכנעים שצריך למנוע נשק גרעיני מאיראן כמעט בכל מחיר. אלא שלדעתם תקיפה באיראן בכלל, ותקיפה ישראלית בפרט, צריכה להיות אמצעי אחרון בהחלט, כשכלו כל האמצעים האחרים ו"חרב חדה מונחת על הצוואר", כפי שניסח זאת באותה תקופה אשכנזי.

ואם כבר תקיפה - עדיף שארה"ב היא שתתקוף, בעיקר מפני שיש לה יכולת, משאבים ובסיסים שמאפשרים לה לפעול בכל שטחה של איראן, נגד כל מטרה ולהמשיך בפעולה זו ימים ואפילו חודשים, באופן שימנע מהאיראנים לשקם ואולי אף להאיץ את תוכנית הגרעין הצבאית.

חמינאי שרד והרוויח זמן

באותם ימים עדיין האמינו במערכת הביטחון ובמוסד שסנקציות כלכליות ודיפלומטיות משתקות, כמו גם לחימה חשאית, מדעית וטכנולוגית בהובלת ארה"ב ישיגו תוצאות טובות יותר מתקיפה צבאית. הם יגרמו לעיכוב ארוך יותר בתוכנית הגרעין האיראנית מאשר העיכוב שיושג באמצעות מבצע ישראלי. 

צריך לזכור שבאותה תקופה איימה התסיסה החברתית באיראן להפיל את המשטר השמרני בהנהגת חמינאי. זו הייתה הנחת העבודה של בכירי מערכת הביטחון וצה"ל, שגם רצו שהתקיפה תעכב את תוכנית הגרעין האיראנית עד שהמשטר ייפול.

אחמדינג'אד על רקע תמונת חמינאי. שרדו את התסיסה(צילום: רויטרס)

בראייה לאחור, לאור מה שקורה בימים אלה, נראה שאם האמריקנים והאירופים היו מטילים סנקציות משתקות חד-צדדיות לפני שנתיים או שלוש ייתכן מאוד שהיום איראן כבר הייתה מוכנה לפשרה. במצב הנוכחי איראן מתחילה רק להרגיש את נשיכת הסנקציות, בעוד שתוכנית הגרעין שלה נמצאת בשלב מתקדם ביותר והיא אף מואצת. אבל ממשל אובמה והאירופים בזבזו זמן במועצת הביטחון ובניסיון לנהל דיאלוג עם האיראנים. בינתיים בטהרן הקימו את המתקן המבוצר בפורדו והתחילו להתקין בו צנטריפוגות חדישות והעשירו כמות אורניום לרמה נמוכה, שמספיקה לשלושה או ארבעה מתקני נפץ גרעיניים.

אובמה ונשיא צרפת לשעבר סרקוזי. בזבזו זמן(צילום: AP)

לכן אפשר לומר כי נתניהו וברק צדקו מנקודת ראות מבצעית-צבאית ואולי גם אסטרטגית. אז עדיין היו בשטח איראן תנאים שאפשרו לישראל לבצע בקלות יחסית תקיפה של מתקני הגרעין, שתוצאתה הייתה גורמת לעיכוב של יותר משנה או שנתיים. כיום איראן נמצאת הרבה יותר עמוק בתוך "מרחבי החסינות" המגינים על תוכנית הגרעין והטילים. אז הם היו די חשופים.

תקיפה לטווח ארוך

אך צדקו גם ראשי מערכת הביטחון, שהתנגדו לתקיפה עצמאית של ישראל (בצדק להערכתי) בהיקף, במרחק, וברמת סיבוך כמו זו שנחוצה כדי לקפד את תוכנית הגרעין והטילים האיראנית חייבת להתבצע אם לא על ידי ארצות הברית, אז לפחות בתיאום מלא עימה. זו אינה תקיפה נקודתית של כור בעיראק (1981) או כור בסוריה (2007, לפי מקורות זרים). כאן צריך לטוס או לשוט במרחבי אוויר עוינים, הרבה לפני שמגיעים לאזור המטרה. מה שמגדיל את הסיכויים להתגלות בטרם עת, נפילה בשבי וסיבוכים אחרים שכדי להתגבר אפילו על חלק מהם אנו זקוקים לאמריקנים. כך לפחות הם טוענים בראיונות שהם מעניקים ל"ניו יורק טיימס" ול"וושינגטון פוסט". 

ברק בסיור ברמת הגולן(צילום: אביהו שפירא)

אובמה זז לאט יותר מאיראן

אין טעם להיכנס לפרטי אירועים שאותם נהוג לכנות "על סף תקיפה". חלק מאותם אירועים נועדו לתמרץ את הממשל האמריקני ואת האירופים להגביר הלחץ על איראן ולהביא את האמריקנים למצב שבו גם להם תהיה אופציה צבאית והם יהיו מוכנים להפעילה.

צריך להודות שהאסטרטגיה הזאת הצליחה בצורה מעוררת התפעלות. עם זאת, צריך גם להודות שבכל מה שנוגע לסנקציות ממשל אובמה זז לאט מדי. הרבה יותר לאט מאשר תוכנית הגרעין האיראנית. כך הגענו למצב שבו אנו נמצאים היום. למעשה תוכנית הגרעין של איראן נמצאת כבר כעת די עמוק בתוך מרחב החסינות - מתחת למטרים רבים של סלע יסוד, בפורדו, מסתובבות כבר צנטריפוגות חדישות יחסית ומעשירות אורניום לרמה של 20%.

מפת מתקני הגרעין באיראן

מהרמה הזו קצרה הדרך לחומר בקיע. יש להם כבר די אורניום מועשר לייצר כמה פצצות. האיראנים מושכים עוד זמן בשיחות עם המערב ובינתיים מאיצים את העשרת האורניום ואת פיתוח הנשק. אבל במצב הנוכחי המנהיג חמינאי אינו יכול עדיין להחליט לבצע את "הפריצה קדימה" אל הפצצה ולהשלים אותה בתוך חדשים או שבועות ספורים, אך בתחילת השנה הבאה הוא כבר יוכל.

בינתיים גם בישראל לא שוקטים על השמרים. בניצוחו של הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, נמשכות ההכנות. בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת נאמר כי ראשי מערכת הביטחון לשעבר, שמתבטאים היום בפומבי נגד תקיפה ישראלית

 באיראן בטענה שהיא לא תיצלח, אינם מכירים את התוכנית ואת היכולות הקיימות. מהופעתו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת אפשר היה להתרשם שגנץ די בטוח שצה"ל יוכל להפתיע את האיראנים ולהדהים את העולם אם ייקרא לתקוף באיראן. לכן אין ספק שהאופציה הצבאית הישראלית אינה מילה ריקה כיום.

יש אמנם מי שטוענים שהרמטכ"ל גנץ מתנגד לפעולה באיראן וכמוהו גם מפקד חיל האוויר הנוכחי, ראש אמ"ן וכן ראשי המוסד והשב"כ. קביעה זו אינה מדויקת. שרים בממשלה שמעו את גנץ אומר שכנראה לא תהיה ברירה, אלא לתקוף באיראן כדי שלא יהיה לה נשק גרעיני. נראה שהוא סבור ממש כמו נתניהו וברק שהסנקציות והלחץ הדיפלומטי לא ישיגו זאת. 

בישראל סבורים שהקצב שבו מתקדמת תוכנית הגרעין הצבאית האיראנית יביא אותה לקו הגמר הרבה לפני שהסנקציות יאיימו ממש על שרידות המשטר.

ארצות-הברית בחוד

ממה שכבר הודלף לתקשורת ולא ממש הוכחש די ברור שגנץ מעדיף שאת האופציה הצבאית - שלדעתו היא כנראה בלתי נמנעת, כך לפחות אמר בוועדת חוץ וביטחון - יובילו האמריקנים. אפשר לשער שיש לכך כמה סיבות: האחת - לאמריקנים יש יכולת ואורך נשימה מבצעי שיאפשר להם לסכל כליל את תוכנית הגרעין הצבאית האיראנית. לישראל יש היום רק יכולת לעכב אותה לזמן מוגבל. לכן אם כבר יוצאים לפעולה באיראן וסופגים תגובת תגמול טילית-רקטית של איראן, חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי על העורף הישראלי - עדיף שהאמריקנים יעשו זאת ויגמרו עם העניין בצורה יסודית וגם יסייעו לנו בהדיפת מתקפת הנגד של ציר הרשע, שאולי תכלול גם את סוריה.

מי שמעוניין לדעת למה ואיך יעשו זאת האמריקנים טוב מאיתנו יוכל למצוא את הפרטים במאמרו של מפקד חיל האוויר לשעבר, איתן בן אליהו, שמכיר היטב את החשיבה המבצעית העדכנית בצה"ל והוא מייצג היטב, כך אני מבין, את קו החשיבה של המטה הכללי הנוכחי.

סיבה אפשרית שנייה היא חשש שאם צה"ל יפעל בלי תיאום ובלי גיבוי אמריקני, מדינת ישראל עלולה למצוא עצמה בבידוד מדיני ובלי גיבוי לוגיסטי ומדיני אמריקני להמשך הלחימה ביום שאחרי התקיפה.

יש כנראה לרמטכ"ל עוד כמה שיקולים מבצעיים ואחרים. הוא אמר בהזדמנויות שונות, שבהם שוחח עם שרי השמינייה שעמדתו היא מורכבת ותיקבע - לכשתגיע שעת ההחלטה - על פי מה שיעשו האיראנים, מה שיעשו האמריקנים ותנאים סביבתיים-אזוריים (בעיקר מה שיקרה בסוריה ובלבנון) באותה עת. ובעיקר - על פי מבחן התוצאה.

למנוע בכל מחיר

נראה שגם גנץ מאמין, כמו אשכנזי, דיסקין ודגן בשעתם - שצריך למנוע כמעט בכל מחיר את התגרענות איראן. עדיף עם ארה"ב ובמקרה ש"החרב מונחת על הצוואר" - גם בלעדיה. אז לא תהיה ברירה, אלא שישראל לבדה תנחית מכת מנע. לראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין ולראש המוסד לשעבר מאיר דגן יש תוספת "קטנה" לעמדה זו.

הם סבורים, כך אפשר ללמוד, שאי אפשר לסמוך על כישוריהם של נתניהו וברק לקבל החלטות קשות ולהיצמד אליהן, בעיקר אם משהו בתקיפה ישתבש ויהיה צורך לקבל החלטות אמיצות וכואבות.

הבחנה זו מבוססת לדברי מקורביהם על ניסיון רב שנים עם קבלת ההחלטות של ראש הממשלה נתניהו ובמידה מסוימת גם עם ברק. לטענה זו יש לא מעט תומכים בקרב אישים פעילים במערכת הביטחון. יש לא מעט הטוענים שראש הממשלה מתקשה להחליט, מעדיף לדחות החלטות קשות ולזגזג עד שהן מתמוססות ונפוגות. אבל זה כבר סיפור אחר.

בכל מקרה, הרגע שבו צריך להחליט אם לתקוף או לא עדיין לא הגיע. המצב הכללי באיראן הנאנקת תחת הסנקציות, ומצב תכנית הגרעין שלה, מאפשרים לצמרת הביטחונית-מדינית בישראל לקבל החלטה בכל נקודת זמן מעתה ועד אמצע אוקטובר. אז כבר מזג האוויר יהפוך לגורם שעשוי להפריע לתקיפה ישראלית.

אבל אם בוחנים בדקדקנות את מצב הדברים בשטח, אפשר גם לראות ששום אסון לא יקרה אם התקיפה באיראן תתבצע באביב הבא. שום נתון בשטח לא צפוי להשתנות לרעה באורח דרמטי. להיפך. ייתכן שעכבה תהיה לטובה. בהקשר הסורי למשל.

ארצות-הברית רוצה לעצור

עם זאת, יש סיבה נוספת. חשובה אף יותר: אפשר להתרשם שבקרב צמרת המחליטים בישראל, ובראשם נתניהו וברק, גובר האמון בכוונותיה ובנכונותה של ארה"ב לעצור את הגרעין האיראני - בין אם אובמה ייבחר מחדש ובין אם הנשיא הבא בבית הלבן יהיה מיט רומני. מה שגורם לתחושה רבה יותר של ביטחון בישראל היא ההיכרות עם תוכניות הפעולה של הפנטגון למבצע אווירי-ימי מתמשך באיראן אם האייתולות יחליטו לבצע את ה"פריצה קדימה" לפצצה. כלומר אם חמינאי יחצה את הקו האדום האמריקני.

במקרה כזה תיכנס לתוקף ההתחייבות שנתן פאנטה השבוע: "לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. נקודה". ההיכרות עם תכניות הפנטגון, אחרי הפגישות שהיו לאחרונה עם בכירים אמריקנים, מביאה את מקבלי ההחלטות אצלנו להבנה ולהכרה שארה"ב ככל הנראה מוכנה לוגיסטית ותכנונית לבצע ריסוק מוחלט של תוכנית הגרעין הצבאית האיראנית.

צבירת הכוחות הימיים והאוויריים על-ידי ארה"ב צרפת ובריטניה, המתבצעת כעת במפרץ הפרסי ובים התיכון, נתפשת בירושלים כהוכחה לכך שלא מדובר במהלך סרק שנועד למנוע פעולה ישראלית עצמאית באיראן.

לאור כל האמור די ברור שנתניהו וברק יצטרכו לקבל שתי החלטות דרמטיות: האחת - האם ישראל סומכת על ארה"ב ומאמינה לה שהיא

 תסכל את איום הגרעין האיראני בכוח צבאי אם האמצעים האחרים לא יועילו. ההחלטה האחרת, המושפעת מהראשונה, היא אם לתקוף עצמאית, כחול לבן, באיראן.

סביר להניח שגנץ וכמוהו אלופי המטה הכללי וראשי קהיליית המודיעין יהיה שותפים מלאים להחלטות, כמו גם לשיקולים האסטרטגיים שינחו אותם. לנו. האזרחים, יש אינטרס ברור שכך יהיה. וכדאי שכל המעורבים בעניין יזכרו. רק הקבינט הביטחוני או הממשלה במליאתה מוסמכים לאשר מערכה צבאית נרחבת או מלחמה. במקרה שלפנינו, בגלל הצורך לשמור על סודיות עליונה, סביר להניח שההחלטה על תקיפה באיראן תוכרע בקבינט.