שעתם היפה של הבריטים
בזמן הריצה של מו פראח, הקהל בממלכה היה אחוז טירוף ועשה את כל ההבדל. הנאום המפורסם של צ'רצ'יל זכה לתחייה מחדש
יש כמה נאומים של וינסטון צ'רצ'יל שנכנסו להיסטוריה. את אחד מהם הוא רשם בפרלמנט ב-1940 בערך חודש אחרי שנכנס לתפקיד רה"מ. צ'רצ'יל הזהיר את חברי הפרלמנט מפני הקודר לבוא אם הנאצים ינצחו, על רקע הטייסים הרבים שהקריבו מדי יום את חייהם בקרב על בריטניה.
- לונדון 2012
- העמוד האולימפי המיוחד של ynet ספורט
"אבל אם נצא למלא את חובתנו והאימפריה הבריטית וחבר העמים שלה יישארו עוד אלף שנים, עדיין יאמרו האנשים 'הייתה זו שעתם היפה ביותר' ", הצליח צ'רצ'יל להדליק את בית המחוקקים ולטעת בו אמון שיש תקווה.
כשהבריטים שומעים את צירוף המלים הזה FINEST HOUR בפראפרזה
כלשהי, הם מיד נתקפים בנוסטלגיה לדמויות כמו צ'רצ'יל ובעיקר לשילוב ידיים וזה בדיוק מה שקורה עכשיו באולימפיאדה.
בבוקר יום שבת התעוררו אזרחי אנגליה ל"יום של מו פראח". ברדיו דיברו אל אלה שקנו כרטיסים לאיצטדיון האולימפי בערב ובעיתונים רבי התפוצה פרסמו פניות ישירות. קחו למשל את הדיילי מייל, עיתון משפיע במיוחד שחזה במדויק את הצפוי אם קוראיו ינהגו בדרך אותה הציע.
"הפעמון יצלצל הלילה כשמו פראה (האנגלים לא הוגים את ה-ח' בשמו) ייכנס לסיבוב האחרון ושם הוא יצטרך את עזרתכם. אם התמזל מזלך ותשב באיצטדיון, הוא ירוץ וירצה שאתה תעשה את האמא של כל הרעשים כדי להעיף אותו לקו הסיום של ה-10,000 מטר!". זו רק תחילת הפנייה וגם העיתונים האחרים פרסמו פניות כאלה.
חגיגה אולימפית ב-ynet ספורט:
ומה קרה בלילה באיצטדיון? עד הסיבוב האחרון, פראח בן ה-29, מוסלמי שבילדותו משפחתו נמלטה ללונדון ממוגדישו רוויית הדם והאש, בלי לדעת יותר משתי מלים באנגלית, שמר על משמעת טקטית, נצמד לרצים לפניו ולא ניסה להתחכם. זמן קצר לפני שהפעמון צלצל לסיבוב האחרון הוא נתן ספרינט והתחיל במקום הראשון. הפעמון צלצל. מעולם לא זכה אתלט בריטי ב-10,000 מטר.
צפו בטירוף באולפן ה-BBC בזמן הריצה של פראח
היתרון של פראה היה בסה"כ מטר ב-200 מטרים הראשונים של הסיבוב, אבל אז הנהמה התגברה, הקהל שנשטף בעצמו אדרנלין הבין שהוא הולך לעשות היסטוריה ביחד עם מו. זה לא אוסיין בולט שמסתדר גם בלי קהל, זה מו פראה
ורבבות הבריטים שיזכו במדליה. 100 מטר לסיום, פראה עדיין מרגיש את נשימות מתחריו בעורפו ואז הוא פתאום פותח בספרינט של חייו, מגדיל את הפער בעוד כמה מטרים וחותך את קו הסיום.
טירוף קשה לתאר במילים, אבל כל מי שראה את זה הבין למה מתכוונים בצירוף 'עור ברווז'. באולפן ה-BBC השקוף ישבו שלושה אלופים אולימפיים ובראשם מייקל ג'ונסון, הרץ האמריקאי האגדי עם 4 זהב שמשמש כפרשן. כשהנהמה האדירה החלה לעלות מהקהל, היא שטפה את כולם וחדרה גם לאולפן.
מו נראה כאילו שהוא על אש. "הפרשנים" באולפן נדבקו ומייקל ג'ונסון שאגב, כמעט לא הזיז שריר אתמול ב-100 מטר של בולט שכבשיגרה ניצח, קפץ על הרגליים ושאג עם עמיתיו, עם המגיש ובעיקר עם הקהל שהחריש אוזניים: RUN MO ,RUN וזה עבד. הסיומת של מו פראח והקהל ייכנסו ללא ספק לספרים, כשיעור מאלף איך קהל חיובי, לא מהסוג שמקלל יריבים, יכול לתרום להצלחת ספורטאי או קבוצה.
שלל תקצירים ב-ynet ספורט:
כולם כולל פראה עצמו, מסכימים שבזירה אחרת, מו אולי לא היה מצליח לחלוף בדהרה כזאת על פני המובילים, חלקם אגדות מסלול בפני עצמם כמו קנניסה בקלה האתיופי שעשה כבר פעמיים זהב במרוץ הזה. אבל איך אמרו לקהל בבוקר? "הסיבוב האחרון תלוי בכמה גבוה תגיע השאגה שלך, כמה אדרנלין היא תפיק לו וזה יעשה הבדל ענקי".
לא תמיד זה עובד אבל בשבוע וחצי האחרונים הוכח שוב ושוב שחלק מהמדליות של בריטניה, שייכות גם לקהל. כך זה היה אתמול למשל, גם בריצת ה-400
מטר נשים. כריסטין אוהורוגו הבריטית לא עשתה תוצאות מדהימות בשנה האחרונה. את המרוץ היא פתחה רע ואחרי 350 מטר עוד דשדשה מאחור, בין המקומות 6 לאחרון.
שאגת הקהל התגברה ולפתע היא פתחה בספירנט של החיים שלה ומשום מקום, עברה עוד אחת ועוד אחת וכבר הייתה קרובה עשירית וחצי שנייה מסינייה ריצ'ארדס האמריקנית שניצחה. אם הריצה הייתה למרחק של עוד 10 מטרים, גם אותה היא הייתה משיגה.
הקהל הבריטי עושה את כל ההבדל. לאורך הנהר בתחרויות החתירה, מצטופפים אלפים כדי לדחוף את המתחרים הבריטים, באיצטדיון, בבריכה, בזירת הולודרום את רוכבי האופניים ואפילו בגבעת הצעקות בוויימות', למרות שקשה לשייטים הרחוקים יחסית מהחוף לשמוע את השאגות.
הבריטים כבר הצליחו בסיום היום התשיעי לצבור 37 מדליות, מהן 16 זהב ולהתמקם במקום השלישי בסולם המדליות ובראשון אם מחשבים לפי מדליה לנפש. עוד שבוע לסיום האולימפיאדה והבריטים כבר עשו יותר זהב ממה שעשו ב-9 הימים הראשונים בבייג'ינג (7), אתונה (5) וסידני (4) ביחד.
כש-80 אלף משתוללים ביציעים ובניהם שואגים גם צמד הנסיכים ומזרימים את האדרנלין, הכל אפשרי וקורה גם הבלתי צפוי לחלוטין כמו הזהב בו זכה בשבת גרג רת'רפורד הג'ינג'י הבריטי בקפיצה לרוחק. "שעתנו האולימפית היפה ביותר", צעקה הכותרת הראשית של הסאנדיי טיימס אתמול (צ'רצ'יל כבר אמרנו?) אחרי שאותו קהל הריץ בערב אחד גם את ג'סיקה אניס לסיומת הזהב של הקרב שבע, את הג'ינג'י לקפוץ למרחק ואת מו פראח לדהור.
אם רק היה אפשר להעביר מחר לגבעת הצופים בוויימות' 10,000 ישראלים שיעודדו ככה את לי קורזיץ. האמת היא שבשייט, את הקהל מחליפה הרוח. תהיה רוח חזקה וגם לי תעוף על הגלים.
לפנייה לכתב/ת 
