מרד החתונות שלי

מזל טוב זוג יקר, אתם מתחתנים. חשבתם כבר על אולם? מה עם להקה? שמלת כלה מרשימה? רגע לפני, רציתי לשאול אתכם אם בכלל יש לכם תקציב לכסות על כל הטררם הזה או שאתם סומכים עליי שאני אכסה את המנה היקרה שהחלטתם עליה, בסך 300 שקלים. אני רק רוצה להזכיר לכם שהחתונה היא שלכם, לא שלי. אתם אלו שקבעתם שליום המאושר בחייכם חייבות להיות לפחות שלוש מנות אקסקלוסיביות על השולחן וקינוח מרהיב באולמי משהו משהו. השאלה שלי היא אחת: למה אני חייבת לכסות עבורכם את העלויות?

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• דוד רובינגר צילם את משחררות הכותל 2012
• קבורה מחדש: מה החוק? והאם זו תהיה תופעה?
• דתיות - ורוקדות גם לגברים
  

בעונת הקיץ אני מוזמנת בממוצע לשלוש חתונות בחודש. פעם הייתי יכולה לבוא בחיוך גדול עם מתנה צנועה כדי לשמח את הכלה. היום החיוך שלי לא מעניין אף אחד, וגם לא הרצון שלי לרקוד ריקוד מצווה. מה שמעניין הוא האם הואלתי ברוב טובי לשלם על מה שאכלתי.

מישהו סופר לך

פעם כשהכלה והחתן עוד היו צעירים, יכולתי לקנות להם דגי זהב למשל ולרשום להם ברכה "פרו ורבו" וכולם היו צוחקים. היום אני צריכה לחשוב פעמיים לפני שאני בכלל הולכת לחתונה מפני שאני צריכה לחשב את התקציב שלי. שהרי 400X3 שקלים (מה, חברה מהתיכון, לא תביאי?) הם 1,200 שקל. האם יש לי 1,200 שקל פנויים? התשובה היא לא. ברור שאצטרך לוותר על קנייה חשובה שתכננתי רק מפני שלא נעים לא להביא פחות מ-400 שקל. בכל זאת, חברה טובה.

כשאני התחתנתי, לפני כמה שנים, ידעתי שאין לי תקציב בשמים, אבל היה לי ברור שאתחתן בדיוק עם מה שיש. החלטתי שהחתונה תהיה ביער, ביום שישי בבוקר, שהמנות יהיו חלביות, שלא תהיה להקה אלא די-ג'יי, ואת השמלה קניתי ב-400 שקל בקסטרו. והאמינו לי שזו הייתה חתונה מקסימה. לא ציפיתי שמישהו יכסה לי את האירוע. האורחים שלי נתנו לי איש כפי יכולתו והרוב נתנו לי מתנות: כיסוי לחלות, מגבות יפות, ספלי קפה מעוצבים, קערה נאה לסלון. ידעתי שהמתנות הן מכל הלב, שמישהו חשב עליי. לא טרחתי לחשבן לאף אחד כמה הוא נתן ולמה.

היום באולמות חתונה נעלמה בכלל העגלה שבה אמורים להניח מתנות. כאילו, תסתפקו בצ'ק. הבעיה שלי היא לא הצ'ק הנחמד, שאותו אני מעניקה מכל הלב ובטח כשמדובר בחברות טובות, הבעיה שלי היא שזו ציפייה מובנת כחלק מהחתונה. שזה פתאום הפך להיות עלוב אם הבאתי רק מתנה, או מבייש אם רשמתי רק 180 שקלים, עשר פעמים חי. הבעיה היא שמישהו סופר לי כמה הוצאתי לעומת כמה הוא הביא לי, מישהו סופר בלב כמה אנשים הייתם בחתונה, במה אתם עובדים והאם יכולתם להביא יותר. התחשבנות שבגללה הצ'ק הופך להיות סוג של קנס שאני נאלצת להשאיר בכניסה אם ברצוני להיכנס לאירוע.

תסתפקו בחיוך ומתנה

וההתחשבנות הזו הפכה למגפה. "איזה מעצבן", מספרת לי חברה, "באו אליי קרובי משפחה חרדים, תשעה ילדים והחוצפנים האלה השאירו רק 300 שקל". הם חרדים, עניתי לה, מה חשבת שהם ייתנו בכל חתונה, 100 שקל כפול תשעה ילדים? חברה נוספת שיתפה שהמשפחה

כולה מסוכסכת כי מצד הכלה האורחים לא נתנו מספיק צ'קים לכסות את האירוע, והעול נפל על הורי החתן. ממתי זה תפקיד האורחים? אם הייתם חושבים מראש הייתם מסתפקים בחתונה צנועה יותר.

אז חתן וכלה יקרים, מזל טוב, יש לכם שתי אפשרויות בחתונה: או לחיות בלה-לה-לנד ולהוציא תקציב מנקר עיניים כדי לכסות על חסכי ילדות שלכם, "להרגיש נסיכה, להרגיש מלך, להראות שיש, לעשות כי כולם עושים", או שתחשבו איך להתחתן בפשטות, בשמחה, במקום צנוע ונעים שמתאים לסכום שמונח לכם בבנק. זה רק ערב אחד, אחריו ממתינים לכם עוד חיים שלמים. ערב אחד בודד שנראה כמו אלף אירועים שראינו לפני ולא באמת מרשים אותנו. לא כדאי להשאיר את הכסף לימים שיבואו אחריו?

אני בכל מקרה החלטתי שאין זה מתפקידי לשמח אתכם באמצעות חשבון הבנק שלי אלא באמצעות לבי. בפעם הבאה אני מכריזה על מרד חתונות ופוסעת פנימה עם מתנה צנועה וחיוך גדול. בכל מקרה, שיהיה במזל טוב. 

• הטור יתפרסם בגליון הקרוב של מגזין מוצש, מבית מקור ראשון.