עבודה שחורה: סטודנטים בעקבות אהוד בנאי

"עבודה שחורה" הוא אלבום מחווה של סטודנטים בבית הספר למוזיקה muzik לאלבום "אהוד בנאי והפליטים", שיצא בשנת 1987. שנה שבה חלק ממשתתפי הפרוייקט הזה עוד לא היו אפילו בתכנון. התלמידים, כולם סטודנטים להפקה מוזיקלית, ערכו לשירים פירוק והרכבה, בהנחייתו של המפיק המוזיקלי דורון פלסקוב, והתוצאה משוחררת עכשיו לאוויר העולם.

עוד תווי שי  ב-ynet:

• הרבה בזיכרון, מעט בחיים: ממחזרים על הבמה
• חבורת רימון: מאליטה מוזיקלית ל"כוכב נולד"
• למה רק הופעות נוסטלגיות? אבאל'ה בוא לפארק
  

לפני הכל, חייבים לציין שמדובר בבחירה אמיצה. "אהוד בנאי והפליטים" נתפס אמנם כאלבום מיתולוגי, אבל הוא עדיין פליט. לא דומה לכלום. מנצנץ כיהלום משוגע בשמי המיינסטרים הישראלי - וגם, יש להודות, בשמי הדיסקוגרפיה של אהוד בנאי. יש בו עוצמות יוצאות דופן, וצליל מחוספס שיכול לנבוע רק מחבורה שזכתה לכינוי הולם ביותר של פליטים. אאוטסיידרים, זועמים, שאין להם הרבה מה להפסיד. מוזיקאים שמתעסקים פחות ב"מוזיקליות" ויותר באטיטיוד.

כל זה הופך את הבחירה להתמודד עם "אהוד בנאי והפליטים" למסקרנת ומעוררת אמפתיה, ובאותה נשימה גם לבעייתית מאד. כי אין שום דרך לשחזר את העוצמות הכמעט פרימיטיביות של המקור. אותן עוצמות שהפכו אותו למיוחד כל כך, עם כל הכבוד לשירים עצמם - ויש כבוד, בשפע.

התוצאה בהתאם, היא הצלחה חלקית. תלוי באיזה צד של הכוס אתם בוחרים לשכשך. אם היה מדובר בתקליט, הייתי הולך על צד א'. כלומר:  "ילדים", השירים הראשונים באלבום. שתי הרצועות הראשונות - "עבודה שחורה" ו"זמנך עבר" - מבוצעות בידי נשים (סול סלמון וענת גוטמן), שינוי מספיק מעניין בשביל להצדיק את עצם קיומו. החלק הפחות חזק אצל אהוד בנאי היה תמיד הביצוע הקולי, ולשמוע שני שירים נפלאים שלו דרך פילטר של קול נשי ענוג, זו חווייה מהנה כשלעצמה (ע"ע אלבום הבכורה הקסום והנשכח של יהודית תמיר).

סול סלומון. מבצעת את שיר הנושא "עבודה שחורה"(צילום: מקס צ'רטקוב)

מה גם ש"זמנך עבר" זוכה לגרסה כמעט ג'אזית, מפתיעה ומעניינת. גם "דם" מוגש בביצוע מלא עוצמה של אלי סיבוני, ששמר על רוח הגיטרות המקוריות של אלפנט. אותן גיטרות שדווקא נעלמות בביצוע החדש של "עיר מקלט", לטובת התפתחות מוזיקלית איטית ומורכבת, ואפילו כינורות! (או אפקט של כינורות).

התוצאה בגרסה הזו שמבצע ליאור טף, היא מרנינה ממש. הרצועה הכי טובה באלבום, שמבחינתי מצדיקה את כולו. בייחוד, כי היא גורמת לך לראות פתאום את הטקסט באור אחר. בוגר ומהורהר יותר. גם הביצוע של לונא אבו נאסר ל"ממשיך לנסוע" הוא מצויין. סולו הגיטרה של לונא עצמה בסוף השיר, הוא כבר רגע חייתי של פליט אמיתי.

לונא אבו נסאר. שינוי מרענן של קולות נשיים (צילום: אנטון טל )

אלא שמכאן, העניינים מתחילים להיות יותר ויותר יגעים. וגם בנאליים. הכל נשמע טוב, מבחינת סאונד והפקה, אבל אין כמעט הרפתקנות או עוצמה אמיתית. גם כשנעשה שינוי מהותי ברוח השיר (כמו ההפיכה של "ערבב את הטיח" לרצועה עם מוטיבים אלקטרוניים), זה מרגיש מלאכותי ומעושה. בלי קשר לטקסט. או "עגל הזהב", שנשמע כמעט מעוקר בהשוואה למקור. ברגע מסויים, זה מצלצל כמעט כמו גרסת הצ'יל-אאוט של הפליטים. וזה כבר ממש אוקסימורון.

בשורה התחתונה, מדובר בניסיון מרתק, שהצליח באופן חלקי. מאד מפתה לנסות ולערוך כאן השוואה בין שני דורות. זה של אהוד בנאי והפליטים, מול הדור הצעיר שיצר את הגרסאות החדשות. צריך לסייג את ההשוואה הזו מראש, ולומר שמדובר בסטודנטים הלומדים הפקה מוזיקלית - ולכן הגישה הבסיסית שלהם שונה בתכלית מזו של בנאי הצעיר - כלומר, שמים יותר דגש על סאונד ועל פירוק והרכבה של ז'אנרים מוזיקליים, במקום להתמקד בערכים הבסיסיים של מילים ומנגינה.

ובכל זאת, אני חושב שאפשר ללמוד ממנה משהו. "עבודה שחורה" היא עבודה של מוזיקאים צעירים בגילם, אבל כבר מבוגרים ברוחם. אפשר לשמוע בנקל שהם נחשפו לאינספור סוגי מוזיקה, ועל כן שולטים במגוון רחב של סגנונות ונטולי תמימות כמעט לגמרי. קרוב לוודאי, שהשליטה והידע שלהם רחבים ומרשימים בהרבה מאלה שהיו לבנאי ולאלפנט הצעירים.

אבל ידיעת הכל הזו עלולה גם לסרס, ולבוא על חשבון ההתלהבות. התוצאה היא ש"עבודה שחורה" - אם זוכרים שזו עבודת גמר של סטודנטים - מפתיע לטובה במישור של בשלות ומהוקצעות (זה אלבום מסחרי לחלוטין, שיכול להתנגן בקלות ואפילו בשמחה בבתי קפה בתל אביב), אבל מאכזב בכל הנוגע לריגוש ולהרפתקנות. בדיוק היסודות שאתה מצפה למצוא אצל מוזיקאי צעיר, שעוד לא נכנע למציאות.