"לקנות את לנין" - סיפור בולגרי

עד לאן צריך בולגרי צעיר לנסוע כדי להיפטר מצל סבו הקומוניסט? וכמה שנים צריכות לעבור עד שמאהב מת לא יעורר עוד את קנאתו של הבעל? כמה שרידים קדושים גנובים צריך כדי לפרנס שני בני נוער פוחזים בסופיה? וכמה פרשים טורקים דרושים כדי להביא אל הסולטן יפהפייה סרבנית אחת?

"לקנות את לנין". עטיפת הספר

מירוסלב פנקוב נולד ב-1982 בגברובו שבבולגריה והתחנך בסופיה. הוא הגיע לארצות הברית ב-2001 ולמד שם באוניברסיטת ארקנסו. סיפוריו זכו בפרסים יוקרתיים (יודורה ולטי, פן-או הנרי 2012), והתפרסמו בבמות נחשבות כגון גרנטה, סנדיי טיימס וטובי הסיפורים האמריקניים 2008. "לקנות את לנין" זהו ספרו הראשון.

לקנות את לנין

כשנודע לסבא שאני יוצא לאמריקה ללמוד, הוא כתב לי פתק פְרֵדה. "חתיכת חזיר קפיטליסטי רקוב," היה כתוב שם, "שתהיה לך נסיעה טובה. באהבה, סבא." הדברים נכתבו על פתק הצבעה אדום ומקומט מהבחירות של 1991, שהיה מעמודי התווך באוסף הקומוניסטי של פתקי ההצבעה של סבא, ונשא את חתימותיהם של כל אנשי הכפר לֶנינְגְרַד. מחוות הכבוד הזו נגעה ללבי, אז התיישבתי, לקחתי שטר של דולר וכתבתי לסבא תשובה בזו הלשון: "חתיכת פתי קומוניסטי, תודה על המכתב. אני נוסע מחר, וכשאגיע לשם אשתדל להתחתן עם אישה אמריקנית בהזדמנות הראשונה ולהביא לעולם המון ילדים אמריקנים. באהבה, נכדך."

לא היתה לי סיבה טובה להיות באמריקה. בבית בבולגריה לא סבלתי רעב, על כל פנים לא רעב גופני. שום מלחמה לא הבריחה אותי משם ולא תקעה אותי על חופי נכר. עזבתי כי יכולתי, כי נשאתי בדמי את שיגעון המערב. בתיכון, בזמן שרוב בני גילי היו עסוקים בשתייה, עישון, סקס, משחקי מזל, בזמן שהם שיקרו להוריהם, נסעו בטרמפים לים, זייפו כסף או הכינו פצצות למשחקי כדורגל - אני למדתי אנגלית. שיננתי מילים וכללי דקדוק ותרגלתי משפטים קשים להיגוי שנועדו במיוחד למזרח-אירופים. Remember the money, חזרתי שוב ושוב ברחוב, במקלחת, אפילו בשנתי. Remember the money, remember the money, remember the money משפטים כאלה, כך שמעתי, עוזרים לך לשבור את השיניים.

הורי היו גאים מן הסתם שיש להם בן שקדן כל כך. אבל סבא, למרות הציונים הטובים שלי, לא היה מסוגל לחלוק אתם את רגשותיהם. הוא בז למערב, לניוון המוסרי שלו, להיעדר הערכים. בילדותי הורשיתי לקרוא רק ספרים שהיו ראויים בעיניו. "סוד המפלגה" היה ספר ראוי, "אי המטמון" לא. השפה האנגלית, טען סבא בעקשנות, היא כלב נגוע בכלבת, ולפעמים די בנשיכה אחת להרעיל את המוח שלך ולהפוך אותו לרסק תפוחים. "אתה יודע, סינקוֹ," שאל אותי סבא פעם, "איך זה כשיש לך רסק תפוחים במקום מוח?" הנעתי בראשי לשלילה, כולי נכלם. "תקרא ספרים באנגלית, בן, ואז תדע."

בשנים הראשונות אחרי מות סבתי הוא נשאר בכפר הולדתו, ליד קברה. אבל אחרי שלקה בשבץ קל, שכנע אותו אבי לחזור לסופיה. הוא התייצב על סף ביתנו עם שני תיקים – האחד מלא גרביים, מכנסיים ותחתונים, והאחר מלא ספרים מאובקים. "שי חינוכי," הוא אמר, ותלה את התיק על כתפי ופרע את שערי כאילו הייתי ילדון.

בכל שבוע במשך חודשים אחדים היה נותן לי ספר אחר - פרטיזנים, קנוניות נגד השלטון הצארי. "סבא, תעשה לי טובה," הייתי אומר לו. "אני צריך ללמוד."

"מה שאתה צריך זה להתרגל לאהוב את זה."

הוא היה משאיר אותי לקרוא לבדי, אבל כעבור דקה היה מתפרץ לחדרי בתירוץ קלוש כלשהו. קראתי לו? אולי אני זקוק לעזרה עם איזה קטע קשה?

"סבא, אלה ספרי ילדים."

"קודם כול ספרי ילדים, אחר כך ספרים של לנין," והיה מתיישב למרגלות מיטתי ומסמן לי בידו להמשיך בקריאה.

כשהייתי חוזר מבית הספר מבוהל כי כלב עזוב רדף אחרי ברחוב, סבא היה רק נאנח. תאר לעצמך את קַליטְקוֹ הרועה נבהל מאיזה כלב קטן... וכשהתלוננתי על בריונים היה סבא נד בראשו. "אתה מתאר לך את מיטקוֹ פַּלַאוּזוֹב מיילל?"

"מיטקו פלאוזוב נהרג בחפירה."

"באמת בחור אמיץ ונועז," היה סבא אומר וצובט את אפו לעצור את הדמעות הבלתי-נמנעות.

עד שיום אחד ארזתי את הספרים והנחתי אותם בחדרו עם פתק: למחזר לנייר טואלט. בפעם הבאה שראה אותי הייתי שקוע בקריאת "קול קדומים".

מאז היה סבא מרבה להאזין לרדיו ולקרוא את העיתון הקומוניסטי "דוּמה" ואת כל כתבי לנין יקירו. הוא עישן סיגריות בלי פילטר על המרפסת ודקלם פסקאות מתוך הכרך השנים עשר באוזני הדרורים שעל אנטנת הטלוויזיה. הורי היו מודאגים. אני הייתי משועשע עד מאוד. "סבא," אמרתי לו פעם, "שמעת על הג'ירפה שעפה?"

"ג'ירפות לא עפות," אמר. סיפרתי לו שקראתי על זה ב"דוּמה", ולא זו בלבד אלא בעמוד הראשון. הוא חיכך את סנטרו, אחר כך משך בשפמו. "אולי מטר או שניים?" אמר.

"שמעת, סבא," המשכתי ואמרתי, "שאתמול בלילה במוסקבה ילצין השקה את גופתו של לנין בוודקה? הם חיסלו את הבקבוק יחד ואחר כך, יד ביד, הם זגזגו להם בכיכר."

היה משהו מלהיב בהתגרות בסבא. מצד אחד, התביישתי, אבל מצד שני... היו פעמים, כמובן, שהרחקתי לכת, והוא ניסה להחטיף לי במקל שלו. "למה אתה לא חוזר להיות בן חמש?" היה אומר. "הייתי עושה לך אוזניים של חמור."

אבל לא ההתגרות דווקא, אלא המחזה של נכדו הרכון מעל למהדורה מקוצרת של מילון אוקספורד לשפה האנגלית, הוא שהניע את סבא בסופו של דבר לחזור לכפר. אבי ביקש ממנו הסבר, אבל הוא לא היה מסוגל להודות בסיבה האמתית. "נמאס לי להסתכל על הקירות," אמר. "נמאס לי לראות איך הדרורים מחרבנים. אני צריך את המדרונות הבלקניים שלי, את הנהר שלי. אני צריך לנקות את הקבר של אמא שלך." כשנפרדנו, שתקנו. הוא לחץ את ידי.

בלי סבא שיסיח את דעתי, יכולתי להתרכז בלימודי. הרבה צעירים ניגשו אז לבחינה הפסיכומטרית האמריקנית וניסו את מזלם בחו"ל. בתחילת אביב 1999 התקבלתי לאוניברסיטת ארקנסו, ובזכות ציוני הטובים זכיתי במלגה מלאה, כולל מגורים וכלכלה ואפילו כרטיס טיסה.

הורי הסיעו אותי אל ביתו של סבא בכפר לבשר לו את הבשורה פנים אל פנים. הטלפון, לדעתם, לא היה כלי מתאים למסירת הודעות חשובות.

"אמריקה," אמר סבא כשסיפרתי לו. ממש ראיתי את המילה הזאת מחלצת את עצמה מתוך קיבתו החומצית, נתקעת לו בגרון ונפלטת לבסוף אל אבני המרצפת שבחצר. הוא התבונן בי ומשך בשפמו.

"הנכד שלי, קפיטליסט," אמר. "אחרי כל מה שאני עברתי."

וזה בקצרה מה שסבא עבר:

השנה היתה 1944. סבא היה באמצע שנות העשרים לחייו. פניו היו קשוחות אבל נאות, אפו חד. בעיניו השחורות בער זיק של משהו חדש, משהו גדול ומשנה סדרי עולם. איש עני היה. "אני," כך אמר לי לא פעם, "הייתי אוכל לחם עם תפוחים חמוצים לארוחת הבוקר. לחם עם תפוחים חמוצים לארוחת הצהריים. ותפוחים חמוצים לארוחת הערב, כי בערב כבר לא נשאר לחם."

לכן כשבאו הקומוניסטים לכפרו לגנוב אוכל, סבא הצטרף אליהם. הם ברחו כולם ליערות ושם חפרו להם בונקרים תת-קרקעיים וחיו בהם שבועות רצופים – יום ולילה הם שכבו שם בחפירות. בחוץ, הפשיסטים חיפשו אחריהם, ניסו לצוד אותם עם כלבי רועים גרמניים, עם רובים ופצצות וטילים. "אם אתה חושב שקבר הוא מקום צר מדי," אמר לי סבא פעם, "לך תחפור לך שוחה. לא, תחפור שוחה ותיכנס פנימה עם עוד חמישה עשר איש למשך שבוע. ותביא גם כמה נשים הרות. ועז רעבה. אחר כך לך ותגיד לכולם שקבר הוא הדבר הכי צר עלי אדמות."

"שמע, זקן, אני אף פעם לא אמרתי שקבר הוא הדבר הכי צר עלי אדמות."

"אבל זה מה שחשבת."

בסוף סבא נהיה רעב מדי ולא יכול להישאר בחפירה, אז הוא תלה על שכמו רובה ציד והלך לכפר לחפש אוכל. כשהגיע לשם ראה שהכול השתנה. דגל אדום התנוסס על צריח הכנסייה, והכנסייה נסגרה ונעשתה אולם אספות. היתה הפיכה, סיפרו לו האיכרים, מהפכה שהפילה את המשטר הישן. בזמן שסבא הסתתר בחפירה, הִנְבּיט הקומוניזם פרחים ריחניים. כולם היו חופשיים עכשיו, ובעיניהם השחורות בער זיק של משהו חדש, משהו גדול ומשנה סדרי עולם. סבא נפל על ברכיו, ובכה, ונשק את אדמת המולדת. תכף ומיד קלטה אותו "המפלגה" אל בין שורותיה. תכף ומיד, בתור פרטיזן גיבור שסבל בחפירות, הוא קיבל תפקיד בכיר ב"חזית המולדת". תכף ומיד הוא טיפס מעלה-מעלה ועבר העירה, ושם נהיה משהו-משהו במחלקת משהו-משהו. הוא קיבל דירה, נשא את סבתא לאישה, ושנה לאחר מכן נולד אבי.

הגעתי לארקנסו ב-11 באוגוסט 1999. בנמל התעופה אספו אותי שני צעירים ובחורה אחת, שלושתם לבושים בחליפות. הם היו מאיזה ארגון שמאוד אכפת לו מסטודנטים זרים.

"ברוך הבא לאמריקה," הם אמרו פה אחד בקול חמים וידידותי, ופניהם הכנות קרנו. במכונית הם נתנו לי עותק של הברית החדשה.

"אתה יודע מה זה?" שאגה הבחורה לאט-לאט.

"לא," אמרתי. היא נראתה מרוצה עד הגג.

"אלה המעשים של משיחנו. דברי אדוננו."

"אה, כל כתבי לנין," אמרתי. "איזה כרך?"

השבוע הראשון שלי באמריקה עמד בסימן הסתגלות והתמצאות. הכרתי אנשים מארצות קטנות משלי. לחצתי ידיים של שחורים. לאלה מאתנו שאנגלית היתה שפתם השנייה הסבירו לְמה לצפות כש"הולך" לרדת גשם, ומה פירוש "חור שחבל על הזמן", ואיזה מבאס זה להיתקע בחור שחבל על הזמן בלי מטרייה כשהולך לרדת גשם.

כל מילה אנגלית שידעתי כתבתי בזמנו לפחות עשר פעמים במחברות שהביא סבא מ"חזית המולדת". כל דף במחברות האלה היה פני צוק שמולו עמדתי וצעקתי. המילים עפו ממנו בחזרה אלי, שבו והתנפצו אל הסלע, מיהרו לשוב אלי. עד סוף התיכון הספקתי למלא בהדים האלה מחברות רבות כל כך, שהן נערמו לגובה משני צדי השולחן שלי.

אבל עכשיו, באמריקה, נחשפתי למילים שלא הכרתי; ולפעמים, מילים

שהכרתי כל אחת בנפרד נעשו חסרות מובן כשנקבצו יחד. מה זה מה הקטע שלך? תהיתי. ולמה השותף שלי לחדר התרגש כל כך כשראה בצד השני של הפרוזדור שתי בנות עושות את זה? מה הן עשו? הרגשתי מנוכר, מבולבל. אבל לאט-לאט, עם הזמן, חלחל העולם שמסביבי וחדר פנימה דרך עיני, אוזני, לשוני. לבסוף עלו המילים והתרוממו משוחררות. הייתי נלהב, ֹשְכוּר מילונים. דיברתי כל כך הרבה עד ששותפי לחדר חדל בסופו של דבר לבלות בחדרנו, והיה חוזר רק אחרי שהלכתי לישון.

הייתי צר על פרופסורים בשעות הקבלה ומפגיז אותם בשאלות שהצריכו תשובות ארכניות ונפתלות. דיברתי עם זרים ברחוב בידיעה שאני מתקרצץ. בידיעה שאני מתעלק עליהם. עצם הידיעה לא היה בה כדי לעצור אותי. אוזני צלצלו, לשוני צבתה. חודשים ארוכים ליהגתי, עד שיום אחד הבנתי שֶמה שאני אומר לא מעלה ולא מוריד לאיש מסביבי. אף אחד לא יודע מאין באתי, וגם לא רוצה לדעת. העולם הזה לא מתעניין במה שיש לי לומר.