כמה משלמים על מים מינרליים? הרבה יותר מדי

הסכנה הבריאותית משתיית מים מינרליים של עין גדי המזוהמים בחיידק ה"פסאודומונס אאוריגנוזה" מדאיגה אמנם, אבל המחיר הכלכלי, הסביבתי והחברתי של תעשיית המים המינרליים בישראל - מדאיגים לא פחות. 

• זיהום בבקבוקי עין גדי: האם החיידק מסוכן?
• עין גדי מזהירה: חיידקים בשישיות מים
• מלחמות המים המינרליים: איזה מותג הכי יקר?
  

תעשיית המים המינרליים משגשגת בארץ החל מימי מלחמת המפרץ הראשונה, בה התבקשנו לאגור מים בבקבוקים במרחבים המוגנים. כיום, שוק זה מגלגל בישראל כ-400 מליון שקל בשנה והיקף המים הנמכרים הוא כ-300 מליון ליטר (או 300 אלף מ"ק) לשנה.

בחשבון פשוט, אם אדם ממוצע בישראל צורך כ-300-150 ליטר מים ביום, מתוכם רק 3 ליטר לשתייה - 1 מ"ק מי שתייה לנפש לשנה - צריכת המים המינרליים בישראל עומדת בממוצע על כ-5% מסך מי השתייה בישראל.

פי 100 לליטר מים

המחיר המופרז והבלתי סביר של מים מינרליים ברור. כך למשל, שישיה של עין גדי נמכרת ברשתות השיווק במחיר של כ-10 שקלים, כלומר אנחנו משלמים 0.83 שקל לליטר, בעוד שעלות מי ברז עומדת על 0.0086 שקל לליטר. המשמעות: אנחנו משלמים פי 100 לליטר מים.

אם נשווה את המחיר לבקבוק חצי ליטר שנמכר בפיצוציות בכ-6 שקלים, כבר מדובר על עלות של פי 1,400 שקל לליטר. וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון, שאם תזמינו בקבוק מים מינרלים קטן בארוחה עסקית ממוצעת, תשלמו עליו כ-10%-20% מעלות הארוחה כולה.

מחיר קניית מים מינרליים למשפחה ממוצעת - 3,300 שקל בשנה(צילום: יריב כץ)

אבל החשבון מסובך עוד יותר, כי את המים שחברות המים המינרליים משווקות לנו, הן קונות מהמדינה בעלות נמוכה בכ-30% מזו שאנו משלמים למי ברז, בתעריף תעשייתי. משום כך, הרווח שלהן עוד יותר גדול.

בסיכומו של דבר, אם חשקתם לשתות מים מינרליים, תשלמו 3,300 שקל עבור משפחה ממוצעת של 4 נפשות הצורכת 4 מ"ק מים לשנה. המשמעות: אנחנו מוכנים להוציא על מים מינרליים פי שלוש לעומת הסכום השנתי שנשלם כתוצאה מעליית מס ההכנסה. 

בקבוק אחד

המחיר לא מסתכם פה. לבקבוקי המים המינרליים יש גם מחירים עקיפים ואפילו יקרים יותר: שאיבת מים ממעיינות בתת הקרקע גוזלת אותם מהטבע.

ניקח לדוגמא את מעין עין גדי, המקור המרכזי למים מינרלים מתוצרת עין גדי. במעין זה שופעים בממוצע 50 מ"ק בשעה, כלומר 440 אלף מ"ק בשנה. בהערכה שנתח השוק של מי עין גדי הוא 25%-30% ממכירות המים המינרלים בישראל, כלומר כ-100 אלף מ"ק בשנה, מדובר ב-20%-25% מכמות המים של המעיין.

כך, במקום שהמים יזרמו בנחלים, יחיו אותם, ישמרו על המגוון הביולוגי ועל הטבע והנוף שלכם - ומשם ימשיכו למאגרי המים ואל הברז - הם נשאבים במעלה הזרם, מוכנים לבקבוקים, נארזים ומובלים לחנויות ולבתים. בסוף הם גם משאירים אותנו עם ערמות של בקבוקי פלסטיק.

כל התהליכים הללו הם צורכים הרבה אנרגיה ומובילים לזיהום ולעלייה בפליטות גזי החממה. צריכת אנרגיה הממוצעת של מחזור החיים של בקבוק מים מינרלים של 2 ליטר, הכוללת את הכנת הבקבוק, מילוי, תובלה ומיחזור שלו - מוערכת בכחצי ליטר דלק, כלומר רבע מכמות המים בבקבוק, או אם תרצו - שווה ערך לנסיעה ממוצעת של כ-5 ק"מ ברכב משפחתי ממוצע.

בנוסף, טביעת הרגל הפחמנית של ליטר מים מינרליים - הכולל את סך פליטות גזי החממה מתהליך ההפקה, העטיפה, השינוע והמיחזור של הבקבוק - מוערכת בפי 300 בממוצע לעומת ליטר מי ברז ועומדת על 0.18 ק"ג - שווה ערך לנסיעה ברכב ממוצע למרחק של 1.5 ק"מ. אבל שיא האבסורד הוא שבכדי למלא ליטר מים מינרליים בבקבוק, משתמשים ב-3-2 ליטר מי ברז. הגיוני, לא?

רבע מכמות המים בעין גדי - נכנסים לבקבוקים(צילום: ערן היימס, רשות הטבע והגנים)

ומה עם התמלוגים?

למים המינרליים יש גם מחיר חברתי: בשנים האחרונות נלחמנו בטייקונים ובתמלוגים של חברות הגז ושל מפעלי ים המלח. אבל חברות המים שמשתמשות במשאבים הטבעיים של כל אחת ואחד מאיתנו, קיבלו אותם ללא מכרז והן לא נדרשות לשלם תמלוגים.

לכל זה מצטרף הויכוח מה הם מים מינרליים - כאלה שמקורן רק במעיינות, או במי תהום ואולי אפילו במי ברז מסוננים שממולאים בבקבוק? לפי התקן הישראלי, מים מינרליים מוגדרים ככאלה שהגיעו למפעל הבקבוקים ישירות מהמעיין, "בלי תחנת ביניים או מערכת אחרת כלשהי". עם זאת, אין תקן לכמות המינרליים או סוגיהם, והתקן לאיכות המים זהה לאלו של מי ברז.

קיימות גם סוגיות בריאותיות שנמצאות במחלוקת, בנוגע לצורך להוסיף כלור ופלואור למי ברז. לצד אלה יש כמובן גם שאלות של טעם וריח - שעליהן אי אפשר להתווכח.

כך, באופן פרדוקסלי, המים המינרליים ששווקו פעם כתחליף בריא למשקאות ממותקים ולמי ברז מזוהמים - הפכו למפגע גדול. מדובר בשוק פרוץ עם פיקוח מפוקפק, כשלמעשה - אנחנו קונים חתול בשק.

אבל הפתרון דווקא פשוט: אפשר להעלות את מחיר המים במקור כך שלא ישתלם ליצרן ולצרכן, כי מים מינראליים הם מותרות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.

הכותב הוא מרצה במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון