רק בפוקר - להרוויח עשרות אלפי דולר, ולהתבאס
בסוף, כשרק הגדולים עדיין על השולחנות, אתה נתקל בשחקנים שהרגע הרוויחו עשרות אלפי דולרים והם בכל זאת מבואסים מהתחת. אתם מתחילים להבין איך זה לשחק במיין אוונט, טורניר הפוקר היוקרתי בעולם?
המיין אוונט, טורניר הפוקר החשוב מכולם, הוא גם הטורניר המדהים בתבל. הבליינדים בו עולים בקצב איטי במיוחד, כל שעתיים, ובהתחלה מקבלים כמות גדולה מאוד של צ'יפים, מה שמאפשר לשחקנים טובים לגנוב הרבה צ'יפים בשלבים מוקדמים. לכן גם אלמנט המזל חלש יחסית דווקא בתחילת הטורניר, בניגוד לטורנירים אחרים שבהם מקבלים השחקנים מעט צ'יפים וצריכים להמר יותר בהתחלה.
מצד שני, גם אם לא תשחק המון קופות יישארו לך מספיק צ'יפים להמשך. למעשה, אפילו אם לא תשחק בכלל ביום הראשון מתוך שבעה בטורניר, יהיו לך מספיק צ'יפים להגיע לאמצע היום השני בלי לשחק אפילו יד אחת.
ביום הראשון אין שום פחד, רק אווירה טובה והרבה צחוקים. זה שלב הגישושים, ואם צברת ערמה גדולה של צ'יפים אין לה חשיבות גדולה חוץ מהעובדה ששרדת עוד יום. הפחד והחששות הגדולים באמת מגיעים דווקא כשמתקדמים לשלבים שבהם מרוויחים כסף, באמצע היום הרביעי.
ה"ריו", שבו מתקיים הטורניר, הוא לא מלון מי יודע מה בהשוואה לבתי המלון הטובים ביותר על הסטריפ. אבל לפני כמה שנים שיחקנו ב"ביניונס" שנמצא באזור הישן של וגאס, ולידו נראה הריו כמו ארבע העונות. בכלל, אזור אולמות הפוקר במלון הוא מין מרכז כנסים ענקי ומרשים בכל קנה מידה. וכשרואים אולם ענק כזה מפוצץ באלפי שחקנים שהצ'יפים שלהם מקשקשים מכל עבר, הבטן מתהפכת מרוב התרגשות.
וכן, ברור שחלק מהעניין הוא ששילמת דמי כניסה בסך 10,000 דולר. אין ספק: זה באמת המון כסף. אבל אם הכניסה הייתה עולה אלף דולר, ובהתאמה היה הפרס הראשון מיליון אחד במקום תשעה מיליון, כמה מרגש זה כבר היה יכול להיות?
מאחר שסכום הכניסה למיין אוונט כל-כך גדול, במקביל לו משוחקים עשרות טורנירי לוויין שסכום הכניסה אליהם מותאם למספר השחקנים שעולים ממנו לטורניר החשוב מכולם: 500, 1,000 או 2,000 דולר, ומכל טורניר עולה 20:1, 10:1 או 5:1 בהתאמה. אני עליתי ממש ביום האחרון, מטורניר של 500 דולר שהשתתפו בו 700 שחקנים, ונשארתי בין ה-35 האחרונים אחרי עשר שעות משחק.
אל תתלהבו כל כך: הוצאתי 3,500 דולר על טורנירי לוויין עד שהגעתי לזה שעליתי ממנו.
מי שמנצח בטורניר לוויין מקבל צ'יפים בשווי 10,000 דולר, ואז צריך לקבל החלטה: למכור אותם למי שרוצה לשחק במיין אוונט או לשלם ולהיכנס בעצמו. אם יצא לכם להתלבט פעם, התשובה היא חד-משמעית: נכנסים לטורניר, ולא משנה כמה קטנים הסיכויים להצליח בו.
אגב, שחקני מזומן מקומיים שרגילים לשחק על בליינדים של 5-10 דולר עם ערמות של 2,000 דולר וצפונה, לא נבהלים מדמי הכניסה לטורניר. זה נחשב סכום גדול רק לשחקני מזומן שמשחקים בבליינדים נמוכים יחסית.
רמת השחקנים במיין אוונט עולה משנה לשנה, אבל הוא נחשב לידידותי מבין הטורנירים הגדולים של הפוקר. יש בו הרבה מאוד חובבנים שבאים בעיקר בשביל החוויה, ויודעים שאין להם שום סיכוי לזכות אלא אם תיפול עליהם כמות מטורפת של מזל. לכן אחד הדברים הכי חשובים במיין אוונט הוא הגרלת השולחנות. דווקא בטורנירים יותר קטנים, למשל ה-WPT, איכות השחקנים גבוהה יותר כי רוב מי שמשחק בהם עושה זאת למחייתו. בחלק מהמדינות מוכר שחקן פוקר מקצועי כמקצוע, והפסד בטורניר נחשב להוצאה מוכרת. מטורף, אה?
כשאתה עף מהמיין אוונט אתה חושב רק אחד משני דברים: או כמה רע שיחקת ביד שעפת בה או איזה בד-ביט מסריח חטפת. רק בסוף היום, ואפילו זה לא תמיד, יוצא לך לחשוב על הכסף שהפסדת. באופן כללי, זמן ההתאוששות מהפסד בטורניר כזה תלוי בשלב שעפת בו. אם עפת ביום הראשון, השני או השלישי, תצטרך לילה להתאושש; אם עפת כבר בתוך הכסף, ביום הרביעי או החמישי, יידרש לך לפחות שבוע להתאושש.
לפני שנתיים עפתי עמוק בתוך הכסף. זה קרה ביום החמישי, והזיכרון הכי חזק שלי מאז הוא החדר שבו משלמים לזוכים. הסכום הכי נמוך שמקבל שחקן שמגיע לכסף במיין אוונט הוא 19 אלף דולר, ומשם רק עולים. אני קיבלתי 40 אלף דולר, סכום לגמרי לא רע לכל הדעות, אבל המחזה סביבי היה מדהים: עשרות שחקנים קיבלו סכומי כסף עצומים, וכולם הסתובבו בפנים חמוצות כי הם עפו.
ככה זה שחקני פוקר. אפילו בטורניר ענק כמו המיין אוונט, שמשתתפים בו יותר מ-6,000 שחקנים, רק אחד יוצא מרוצה: המנצח.
הכותב הוא מנהל שיווק ברשת החברתית לשחקני פוקר familypot.com, חי בניו יורק ונושם צ'יפים ופלופים לפחות פעמיים בשבוע
לפנייה לכתב/ת 
