לואי סי.קיי: כל כך מטריד שזה מקסים
מה הופך את לואי סי.קיי לדבר המצחיק והטוב ביותר על המסך? אולי זו היכולת המדהימה שלו לגרום לנו להרגיש בנוח עם בדיחות חסרות מעצורים על פדופיליה, גילוי עריות ושאר נושאים מטרידים
במשפט אחד: אם אתה צופה במשהו שגורם לך לזוז באי נוחות בכיסא - סימן שהמשהו הזה טוב. וזה בכלל לא משנה אם אנחנו נהנים מהתחושה הזו או לא. הדבר היחיד שבטוח הוא שמישהו בצד השני עשה את עבודתו נאמנה. וכשליצירה הזו מתווסף איזשהו רגע של תמימות אמיתית - אז היא כבר לא לוקחת שבויים ופשוט מרסקת אותך. לואי סי.קיי שיכלל את הטכניקה הזו ולקח אותה צעד אחד קדימה. מצד אחד, מדובר בהומור מכוון וישיר, והוא יודע בדיוק מה הוא עושה ובמה הוא מנסה לפגוע. מצד שני, האנושיות הגדולה שבו - ולמרות שזה נשמע מופרך, לפעמים גם התמימות שבו - היא זו שמצליחה לעורר אותנו מבפנים.
צפו: לואי סי.קיי באחד הקטעים המפורסמים והמצחיקים ביותר שלו - על ההבדל בין רווקים לנשואים.
סי.קיי שוחט את כל הפרות הקדושות. פדופיליה, גילוי עריות וכמובן אוננות. ג'רי סיינפלד היטיב להגדיר איך בדיוק הוא עושה זאת: הוא התייחס אליו כאדם שמתמרן בחדר מלא בקרני לייזר קטלניות, ומצליח ללכת ביניהן מבלי לגעת באף אחת. וכך, סי.קיי כותב ומספר את הבדיחות הקשות האלה, אבל בדרכו המיוחדת גורם לנו להרגיש איתן בנוח. וכשהכל נוח ומדברים על גילוי עריות ופדופיליה - אז הכל גם ממש, אבל ממש לא נוח.
הוא נולד בוושינגטון הבירה, בן להורים בני המעמד הבינוני. עד גיל שבע גדל במכסיקו סיטי, ובהמשך נדד עם משפחתו לפרבר של בוסטון, שם התגרשו הוריו. בראיונות הוא מספר שהיה ילד דיכאוני שצרך לא מעט סמים כבר בחטיבת הביניים (כיום הוא ממעט אפילו בשתיית אלכוהול), שאמו גידלה אותו ואת אחיותיו בכוחות עצמה, ושהתפרנס מתיקון מכוניות, ניקוי בריכות ואף עבד כשנה בתור טבח בסניף של "קנטאקי פרייד צ'יקן".
במעגלי הקומיקאים, סי.קיי מוכר ומוערך כבר יותר מעשרים שנה. בשנות ה-80 הוא חימם את מופעי הסטנד-אפ של סיינפלד (ואפילו נתן לו קטנה מתחת לחגורה בעניין ב-"Talking Funny", פאנל הקומיקאים האחרון והמומלץ של HBO) וחרש את המדינה על אופנוע, מהופעה להופעה. הדברים השתבשו עם התנפצות בועת הסטנד-אפ של השנים ההן, כשמועדונים רבים נסגרו והיה קשה יותר לקבוע הופעות.
בראיון ל"רולינג סטון" הוא נזכר איך נאלץ לעשות את כל הדרך צפונה לנורטון שבווירג'יניה ולצ'יליקוט שבאוהיו, רק כדי להופיע "מול שיכורים במלון הולידיי-אין תמורת 150 דולר", סכום שאמרגן חצוף מניו יורק סירב לשלם לו, בסופו של דבר.
לואי סי.קיי מבריק כאורח בתוכנית של קונאן אובריין ומדבר על היחס של אנשים כלפי הטכנולוגיה של ימינו.
למזלו ולמזלנו, עם מינויו ב-1993 לתפקיד הכותב הראשי של "לייט נייט" עם קונאן אובריין, חלה תפנית חיובית בעלילה. ב-1999 הוא זכה באמי על כתיבת הסדרה "המופע של כריס רוק" של חברו, הקומיקאי כריס רוק (שאמר על לואי שהוא "האיש המצחיק ביותר באמריקה"), והופיע כקומיקאי אורח בתוכניות רבות. אך למרות שהצליח בכתיבה וזכה להערכת הקולגות, המעבר של לואי לקדמת הבמה לא היה קל. הוא פשוט לא בחור כזה.
רגע נדיר: מישהי שווה רוצה לעשות סקס עם לואי סי.קיי. גם הוא מופתע
ההכרה, הפרסום והכסף הגדול הגיעו רק עם הסדרה "לואי", שמשודרת בערוץ FX מאז 2010 (העונה השלישית משודרת אצלנו ב-yes oh). נראה שלקח לסי.קיי קצת זמן למצוא את הנוסחה המדויקת להגיש את עצמו ולזכך את הגרעין העמוק של ההומור שלו. כשצופים ב"לאקי לואי", סדרה שעשה עם HBO ב-2006 (שילוב של סיטקום מהסבנטיז עם הומור עכשווי בוטה, שלא הצליחה וירדה אחרי עונה אחת בלבד), אפשר כבר לזהות את ההומור המבריק של סי.קיי. אבל משהו עדיין לא יושב במקום, לא ניצוק לתבנית הנכונה.
הלוק הקולנועי של "לואי", הבדידות, השיטוט האורבני, הנשים המוזרות שהוא יוצא איתן, השילוב בין הסוריאליזם והריאליזם, הפיצה וקטעי הסטנד-אפ המבריקים שהוא כותב במיוחד לכל פרק - כל אלו הופכים את "לואי" לדבר האמיתי והמדויק ביותר על המסך. העובדה שסי.קיי היה מועמד על העונה השנייה לשני פרסי אמי (תפקיד ראשי בסדרה קומית וכתיבה לסדרה קומית) למרות ההומור הקיצוני והאוונגרדי, מצביעה על גודל ההכרה והמעמד שאליהם הגיע.
הוא לבד, לבד!
בנוסף לאווירה העגמומית והלא אופיינית לז'אנר של "לואי", הוא שובר את החוקים גם בעצם הבחירה להציב את עצמו במרכז, לבד. אין משפחה קבועה, חברים או שכנים שיתמכו בו כדמויות משנה. את אמו ואת בנותיו שיחקו עד העונה השלישית שחקניות שונות, והוא לא נותן לנו להיקשר לאף אחד - רק אליו ולהומור שלו. מדובר בבחירה אמיצה מאוד, שכיוצר מאתגרת אותו אף יותר מהרגיל בניסיון להמשיך ולעורר עניין בכל פעם מחדש.
עוד אחד מרגעיו הגדולים: הכותרת אומרת הכל. מומלץ לצפות עד הסוף
הבדידות והקושי לתקשר, לצד הרצון העז להיות שייך ומקובל, מאפיינים את לואי ואולי גם את סי.קיי, שבנוסף לכתיבת החומרים, מביים את הסדרה וגם ערך אותה בעצמו עד לעונה הנוכחית, שבה החליפה אותו סוזן א' מורס, העורכת הקבועה של וודי אלן. פרט לצורך להיות בשליטה מלאה על היצירה שלו והאהבה לניו יורק, ישנם קווים מקבילים נוספים בין סי.קיי ואלן. באותו פאנל קומיקאים של HBO, מסביר סי.קיי לסיינפלד למה חשוב לו להופיע בפני הקהל שלו עם חומרים חדשים כל הזמן. "וודי אלן עושה סרט חדש מדי שנה", הוא אומר, "וכך גם אני". ואפרופו וודי אלן, זה כנראה היה רק עניין של זמן עד שיגוייס לשורותיו של הבמאי היהודי - והנה, בסרט הבא שלו, זה אכן יקרה.
ללא ספק, סי.קיי מצא דרך נפלאה ללחוץ על כפתורים ולהשתכלל, ובעיקר לזקק הכל לרגעים מאוד מצחיקים ונכונים. אולי מאז סיינפלד לא זכינו לקומיקאי שכל כך הרבה משפטים שיוצאים מפיו על הבמה, גורמים לנו לזעוק מיד לעבר המרקע : "נכון! ככה גם אני מרגיש!". סי.קיי הוא לא הקומיקאי הראשון שחשף את המציאות העגומה שלו, הפך אותה לכלי נשק ונתן לקהל ליזון ממנה - אבל גם היום, כשהוא עולה לבמה, אפשר לחוש שהוא מתרגש. שהוא לא עד כדי כך בטוח בעצמו.
ואז, כשאנחנו כקהל מאחלים לו שיצליח, מקווים בשבילו שהכל יהיה בסדר, אז הקסם האמיתי פורץ ממנו אל לבבותיהם של מיליוני הצופים. כשהוא פשוט הוא. ללא כישורי משחק מיוחדים, ועם פרצופים ומנטרות שחוזרים על עצמם. תכונה דומה לשניים שהמציאו את השיטה עוד קודם, לארי דיוויד וג'רי סיינפלד. אבל במקרה של סיינפלד ודיוויד, אחרי שלמדת להכיר את ההומור המיוחד שלהם, אתה בדרך כלל רק מחכה שהם ימשיכו להצחיק אותך, ולהתפעל מהסיפורים שהם כותבים.
בניגוד למיזנתרופים עם תעודות שהם, ההומור הייחודי ב"לואי" לא מבוסס על רשעות. להיפך, לואי נתקל באינספור אנשים חריגים ומעצבנים ומסתבך שוב ושוב רק מפני שהוא מנסה לעשות את הדבר הנכון. במקום לרוץ לאיליין ולספר לה על הפסיכית שהכריחה אותו לרדת לה או להעיף את אמו המעצבנת לקיבינימט, הוא נשאר בסיטואציה, סופג וסופג. כמה פעמים רציתם לשלוף את לואי מהסצינה שהוא נמצא בה, לנער אותו, להחזיר למקום ולראות אותו משתולל? זה פשוט לא קורה.
אצל סי.קיי, הרגש האנושי הרבה יותר חזק. בעיקר החמלה. אתה מאמין שחיי החושך האלה הם באמת חייו, או שלפחות כך היו לפני שזכה לתהילה. אתה מאמין לו כשהוא מסתבך עם נשים, כשהוא כביכול חושף את חיי משפחתו עם שתי בנותיו הקטנות, ואתה מאמין לו כשהוא שוקע בחרא. עם יד על הלב, קשה
אפילו שלא להאמין לאות הפתיחה של הסדרה - כשסי.קיי עולה מהרכבת התחתית, פוסע בבדידות בלילה הניו-יורקי, חוטף חתיכת פיצה זולה ונכנס למועדון הסטנד-אפ.
כנראה זו גם צורתו החיצונית שמשפיעה. כמו וודי אלן ולארי דיוויד, סי.קיי לא נראה כמו מישהו שהוליווד היתה רוצה להעסיק: הבטן העגלגלה, הראש המקריח והיותו ג'ינג'י - עוד דבר שאוטומטית מאפיין אותו כילד שנבחר אחרון בכדורגל. סי.קיי בהחלט אימץ לחיקו את המאפיינים החיצוניים האלה ומינף את תדמית הלוזר עוד יותר, ובכל זאת הוא מציף את הרגשות. וכשהחמלה, התמימות והאימה מגיעות לצד צחוק אדיר ומתגלגל, אפשר להיות בטוחים: זה הכי טוב שיש.
