החדש של שב"ק ס': מתחמם, מתחמם, מתקרר

בואו נוותר, בפעם המיליון, על היומרה האובייקטיבית - ונדבר קצת אמת: אלבום חדש של שב"ק ס' זה משהו שמקבל אצלי מראש, עוד לפני האקורד הראשון, פור מטורף. אני רוצה לאהוב אותו. אני מת למות עליו. ויש לזה לא מעט סיבות.

עוד תווים של שי להב  ב-ynet:

• עבודה שחורה: סטודנטים בעקבות אהוד בנאי
• הרבה בזיכרון, מעט בחיים: ממחזרים על הבמה
• חבורת רימון: מאליטה מוזיקלית ל"כוכב נולד"
  

קודם כל, אני סאקר של השב"ק. כעיקרון. כתופעה. כחבורה של אנשים שתמיד קצת סטו מהעדר הישראלי הקונפורמיסטי. כשילוב נדיר, במונחים ישראליים, בין דעתנות ופאן. ואני מתרגש עד עכשיו מהקאמבק שלהם. מהרצון לחזור ולהיות להקה אמיתית. לא סתם הרכב עבר שדופק עכשיו כסף בהופעות, על גב הלהיטים הישנים שלו - אלא להקה שממשיכה בדיוק מהנקודה שבה הפסיקה, ומצליחה להיות רלוונטית. זה אף פעם לא הצליח פה באמת, כשחושבים על זה. אולי אלבום הקאמבק של הקאספרים. אבל גם שם, במימדים מאד מוגבלים. ואנא, אל תגידו משינה.

עטיפת האלבום "פרה-פרה"

זה גם מה שהופך את "פרה פרה" לסיפור עם פוטנציאל רומנטי. כי אלבום הקאמבק הרשמי של שב"ק, "בום קרנבל", שיצא לפני ארבע שנים, היה פספוס. אמנותית ומסחרית. למעשה, לא מעט אנשים סבורים שהיבנאים במיל' התאחדו רק עכשיו. אז למה רומנטי? כי הם בכל זאת הגיעו, למרות הכל. התגברו על השטוזה הזו, והתעקשו להמשיך. אלבום חדש ומנצח יהיה סוג של האפי אנד מרהיב לסיפור.

וככה אני מגיע לנקודת הזינוק. לוחץ על פליי, והצלילים של "פרה פרה" - שיר הנושא - ממלאים את חדר העבודה, ומיד גם את הלב. שיר ענק. שב"קי למהדרין. עם גרוב, הומור ואמירה מושחזת. מכניס קטנה לדור הצעיר, התזזיתי, המכור לסיפוקים מידיים. קטנה קטנה, אבל גדולה. החיוך מתרחב וההאזנה נמשכת. והחיוך נשאר. אבל בהדרגה אני מחזיק אותו בכוח. ובשלב מסויים, הוא הופך אפילו לחיוך של מבוכה. ואז - לקראת הסוף, שנראה לי מר - חוזר בגדול, ובאופן הכי טבעי.

כן, אני יודע שהתיאור שלי לא ברור. אבל ככה בדיוק מרגישה חוויית ההאזנה שלי ל"פרה פרה". גם בפעם השלישית. תחושה חמקמקה כזו, כמו של משחק "חם קר", שבו רוב הזמן אתה על "מתחמם, מתחמם", אבל כל פעם - רגע לפני ה"רותח" מגיע הדאונר. ואז מתקרר. שלא תבינו לא נכון. בכללי, "פרה פרה" הוא אלבום טוב. לבטח טוב מ"בום קרנבל". ומציג להקה עכשווית לגמרי. לפרקים אפילו רעבה. כזו שבאה לטרוף, ולא להתנחמד לאנשי רדיו מאיזור חיוג יפו. והחיבור המחודש עם יוסי פיין, בעמדת המפיק המוזיקלי, עשה פלאות באיזורי הסאונד והגרוב.

ובכל זאת, יש איזה טעם חמצמץ בסוף. תחושה שזה יכול היה להיות אלבום מצוין באמת. ואני יכול לחשוב על כמה הסברים לחמצמצות הזאת (פרט למוצא הפולני שלי). ראשית שב"ק ס', גם בימיה הגדולים, לא הצטיינה במלודיות כובשות, או בטקסטים נצחיים (הכללה גסה, כמובן). הסוד היה בגוד וייב. בצירוף הנדיר הזה של אנשים, שהצליחו לייצר אגרוף אחד. זועם, מצחיק, מקורי. קשה.

כמעט בלתי אפשרי, לשחזר גוד וייב כזה אחרי כמעט 20 שנה. כשהוא קיים, כמעט הכל עובר. בייחוד, הפן הדעתני של השב"ק. גם לפני 20 שנה היו להם לא מעט אמירות פשטניות, שבקונטקסט אחר יכלו להיתפס אפילו כטרחנות. אבל הם היו צעירים. ושובבים. וסקסיים. והיה מותר להם לרדת על כל העולם ואשתו. כי זה עבר מגניב.

היום, כשהם מבוגרים בהרבה, וגם לא חיים כחבורה, המגניבות הזאת כבר לא תמיד באה באופן טבעי. היא חוזרת לביקורי אורח מלבבים ב"חמרמורת" ובשיר הנושא, למשל. היא נשמעת מלאכותית בשירי התפארות-עצמית סטייל "מה פתאום?". ואז - מתקפות שלוחות רסן על התרבות הישראלית העכשווית, שאני מסכים להן כמעט בכל מילה, עלולות להפוך למעט... נודניקיות. ע"ע השיר "לשבט: לקום!" (שאפילו משחק המילים שלו קצת מזיע ממאמץ).

וייב קבוצתי. שב"ק ס' בהופעה עם האלבום החדש(צילום: עידו ארז)

הבעיה השנייה נעוצה נדמה לי, בדמוקרטיה השב"קית. ההרכב הזה תמיד הונע וגם נכבה בידי האגו של כל יושביו. יותר מדי אנשים שרוצים את המיקרופון (וגם טובים בזה). ב"פרה פרה", עושה רושם שיש מקום לכולם, ובמינונים שווים ככל האפשר. זה עושה אולי טוב לערכי השוויון והאחווה בתוך הלהקה, אבל לא למאזין. קשה מאד לעקוב, או להזדהות, כשאתה מופצץ בחמישה שישה קולות דומיננטיים, בכל שיר.

אני מבין גם את הקונספט. כדי לשחזר את אותו אגרוף שדיברתי עליו, צריך לרכז את כל השבט מול המיקרופון. אבל זה כבר לא תמיד עובד. מעניין היה לבדוק את הפיתרון החלופי, בו כל אחד היה מקבל את השיר "שלו", לפחות כזמר. זה מצליח ובגדול, בשיר הנועל את האלבום, "אוטוטו שם". שיר ששווה אלבום שלם. מסעיר. אפוקליפטי. מרגש בטירוף. והרבה בגלל חלוקת הנטל הפשוטה: כל אחד מקבל בית משלו, ובפזמון האגרוף הקולקטיבי נקמץ שוב.

בשורה התחתונה, אני מתעקש לחייך. השבקים מנסים לעשות את הבלתי אפשרי - להעיר את המתים, והאלבום הזה הוא צעד חשוב ואמיץ בדרך. הם אוטוטו שם.