אוחז זנב החתול: כרוניקה של לינץ' ציבורי ברשת

שמונה שנים הם נצח במונחים אינטרנטיים. הזירה המקוונת משתנה ללא הרף. אי שם בקיץ 2004 הופץ מייל אנונימי עם תמונה של גבר, מלווה בסיפור של בחורה שמאשימה אותו בהטרדה מינית. היא סיפרה שהלך עם מספר חברים ושברגע מסוים, "לקול צהלות חבריו ולעיני העוברים ושבים, שלח את ידו 'ללטף' את גופי".

בתוך כל המהפכות שהתרחשו מאז בטכנולוגיה ובאינטרנט אפשר להצביע על מספר מהכפות עיקריות חשובות: ב-2005 הוקם אתר יוטיוב שהפך לאתר פופולרי ומרכזי לשיתוף וידאו. כשהיום אפשר להעלות בו סרטים ב-HD וסרטים באורך מלא, לא צריך להעביר במייל תוספת כבדה של סרטון בפורמט שמי יודע אם ייפתח בנגן הווידאו שלנו. ב-2006 הרשת החברתית פייסבוק פרצה את גבולות הקולג'ים בארצות הברית, נפתחה לכל גולש, וכעת חברים בה יותר מ-950 מיליון  איש.

בהמשך אותה שנה יצא מכשיר הנוקיה N95 טלפון עם מצלמה ברזולוציה גבוהה מאוד יחסית למצלמות רגילות (5 מגהפיקסל), וב-2007 הושק האייפון. שני הטלפונים הובילו לכך שבשנים האחרונות לרבים מאיתנו יש מצלמה לא רעה בכיס. ואנחנו גם משתמשים בה: באתר שיתוף התמונות פליקר, האייפון הוא המצלמה הכי פופלרית.

קליק וסיימנו

כיום, לכל אחד מאיתנו יש מצלמה, ולא מעט במות שבהן הוא יכול לפרסם כל מה שהוא רוצה, כמעט בלי צנזורה. כבר לא צריך שבמקרה תהיה לכם מצלמה, ולא צריך לשלוח לחברים במייל ולתת לשרשרת שם לעשות את העבודה. קליק, ומעלים לפייסבוק. בגלל ש"כולם מכירים את כולם", כפי שכתבה אותה מתלוננת לפני שמונה שנים, אם עולה בפייסבוק תמונה של מישהו, בטוח נוכל לזהות אותו. וכך זוהה זוג שהשאיר אחריו לכלוך לאחר שחגג אירוסין ביער, תמונתו הופצה בפייסבוק ואז הגיב הזוג מפרופיל פייסבוק משותף.

מבצע זנב

והנה, הפעם לא מצלמת אנונימית שהפיצה במייל, ולא מישהו שעבר ותיעד וחיפש מי מכיר, אלא אדם שבחר לתעד את עצמו (מסיבותיו שלו), כשהוא מחזיק חתול מהזנב, ומעלה את התמונה לפייסבוק שלו. מאוד לא מיותר לציין - זה מעשה איום, חמור ומגונה. כעת התמונה המקורית כבר לא זמינה, אך היו לה (ולהעתקים שלה, ולהתייחסויות ארוכות לפרשה) אלפי שיתופים, תגובות, הבעות לעג, צקצוקי לשון מקוונים, חוות דעת פסיכולולוגיות ותפקודיות על האיש (של מומחים מטעם עצמם) וצקצוקי לשון על צקצוקי הלשון, שקובעים שאסור לקיים משפטי שדה.

משטרת ישראל פעלה גם בעולם האמיתי כאשר חקרה את האיש ושלחה אותו למעצר בית, וגם בעולם הוירטואלי, שבו סיפרה כי החשוד נחקר. בסטטוס של המשטרה שיקבל בעצמו מאות תגובות, לייקים ושיתופים, המשטרה לא פירסמה את שמו או את תמונתו של האיש וביקשה מהאזרחים לשתף את התגובה בתמונות של הבחור שמועלות מועלות ברחבי הרשת. כלומר, במשטרה מנסים בלי להגיד זאת באופן מפורש לעצור את משפט השדה שמתפשט לכל עבר בפייסבוק ולבשר שכעת הרשות המבצעת מעורבת בעניין ולא צריך להמשיך במשפט. הצעיר, מצידו, התנצל ואמר שרק שיחק עם החתול, לטענתו.

אלא שבשדה הקוצים הוירטואלי, קשה לעצור את האש. רבים נחשפו לתמונה ששוכפלה כבר בפרסומים אחרים. אך לא רק לתמונה שלו - חלק מהגולשים יודעים את שמו המלא, את תאריך הלידה שלו, את המוצא שלו, ואת כתובת מגוריו הפרטית. מכיוון שבעידן הפייסבוק, עד כמה שזה ומצחיק להצמיד את המילה עידן לאתר שקיים פחות מעשור, חלקנו גם מספר איפה הוא עובד, מקום עבודתו של אותו צעיר קיבל איומים בהחרמות אם לא יפטרו אותו. לפי התפישה הזו, כנראה דינו של אותו צעיר היא לא לעבוד בשום מקום שהרי כל המחרימים יודעים את שמו ומכירים את פרצופו ולא ירצו לתמוך בעסק שמאפשר התעללות בחתולים. זאת על אף שככל הנראה המעשה לא נעשה בשטח במקום או בכלל בידיעתו של המעסיק. ובכל זאת, אותו מעסיק הבטיח שיבדוק את הנושא ויתייחס לעניין בפייסבוק.

גם אם זה מייל על מתלוננת שמגיע אלינו ב-2004 בגלל שבמקרה הייתה לה מצלמה דיגיטלית בתיק, וגם אם זה פוסט בפייסבוק שמצולם בסלולרי ב-2012, יש לכולנו את הכוח של הקליק - להעביר הלאה, להגיב או לצקצק בלשון. ההבדל הוא שהטכנולוגיה והתרבות הדיגיטלית שצמחה בעשור האחרון הופכת כל סיפור קטן כזה לסיפור גדול יותר, נפוץ יותר, מהיר יותר, וכולנו גם חשופים יותר - עד הבית ועד מקום העבודה שלנו. מפחיד לא?