מלחמה בלי אף שיהאב

תופי המלחמה שוב מכים באזורנו. יודעי דבר בעיתונות מבטיחים "חדשות" בנושא האיראני ממש בקרוב, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי אומר שאם היה איראני "היה מודאג בשבועות הקרובים", ונתניהו מצהיר בנחישות ש"רק הוא יקבע" מתי יוצאים או לא יוצאים למערכה מול הרפובליקה האיסלאמית. שר הביטחון, אהוד ברק, בעדינות הרגילה שלו, מבטיח לנו שמלחמה לא תהיה נוראה במיוחד - רק כמה מאות הרוגים בעורף.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

שכחתם את העורף / אריה עמית

ברברת איראנית - מה אנחנו בכלל מבינים? / יהודה וגמן

לא צריך להיות איש שמאל כדי להעלות סימני שאלה בדבר נחיצותה של המלחמה הקרבה ומחירה. למעשה, רבים מבכירי הממסד הבטחוני בעבר ובהווה, ממאיר דגן ויובל דיסקין ועד גבי אשכנזי עושים זאת. ממצאי ועדת וינוגרד בנושא חוסר מוכנותו של צה"ל במהלך מלחמת לבנון השנייה מחזקים את סימני השאלה הללו, ועוד יותר מכך - דו"ח מבקר המדינה באשר למוכנות העורף. בצדק תמה ח"כ דב חנין, כיצד ישראל מעזה אפילו לחשוב על יציאה למלחמת טילים, כאשר שירותי כיבוש האש שלה (למשל) נתונים במצב כה מחפיר. ועוד לא דיברנו על הסתבכות בפעולה האווירית, מלחמה נגררת עם מדינות אחרות, אפשרות לתבערה מזרח תיכונית וכיוצא בזה.

למרות כל אלו, יש צדק גם בדבריהם של תומכי המלחמה. הגרעין האיראני הוא אכן בעיה רצינית: לא רק האפשרות (הקלושה) שאיראן תשליך פצצת אטום על ישראל, אלא גם הסכנה של מרוץ גרעין אזורי, זליגת חומרים רדיואקטיביים לידי ארגוני טרור ועוד כיד הדמיון הטובה. לפיכך, מתנגדי המלחמה חייבים להציע פתרונות אחרים.

פיתרון אפשרי אחד שכדאי לחשוב עליו מתבסס על "הגישה העקיפה" לאסטרטגיה צבאית, מבית מדרשו של סר באזיל לידל-הארט, מגדולי ההוגים הצבאיים במאה העשרים. לידל-הארט, שהשפיע מאוד על מפקדי צה"ל במלחמת העצמאות, יצא נגד הגישה הרווחת בזמנו של "מלחמת השמדה טוטלית". לדעתו, התנגשות ראש בראש עם היריב אינה אלא מתכון להקזת דם חמורה, ואובדן מיותר של משאבים וחיי אדם. גרוע מכך: לעיתים קרובות הצד המתקיף משלם מחיר כבד בלא להשיג את השמדת היריב. במילים אחרות, השאיפה לפתור בעיות אסטרטגיות באמצעות "זבנג וגמרנו" הנה, ברוב המקרים, אשליה מסוכנת.

כאלטרנטיבה, הציע לידל-הארט את "הגישה העקיפה": מהלומות בעורף האסטרטגי של היריב, בפריפריה שלו ובצדדיו, על מנת לבלבל אותו, ולתמרן אותו למצב של חולשה ובמקרה הטוב - כניעה. לעיתים, נמנעת הגישה העקיפה מעימות צבאי "רשמי" ופוגעת באויב באמצעים אחרים, חשאיים יותר. הפעולות הנוכחיות של ישראל והמערב נגד איראן: סנקציות משתקות, חיסול מדעני גרעין, וירוסים מסתוריים וכיוצא בזה, תואמות את הגישה הזאת.

לסייע למורדים, להשלים עם טורקיה

ניכר שאין בצעדים אלו די על מנת לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית. לשם כך, על המערב להגביר הילוך ב"גישה העקיפה" במקום להסתבך בעימות צבאי מול איראן. כוונתי היא למהלך אסטרטגי מתואם, שיביא למיטוט הדרגתי של מערכת הבריתות האיראנית במזרח התיכון. המרד בסוריה הוא הזדמנות פז לאסטרטגיה כזאת. המורדים מתעבים את המשטר האיראני, שתומך בבשאר אסד, ועוד יותר ממנו את חיזבאללה. מסיבה זו, יש לעודד את המערב להתגבר על ההיסוסים ולתמוך ככל יכולתו במרד (שוב, בלי התערבות צבאית ישירה) על מנת להביא למיטוט מהיר ככל האפשר של משטר אסד. התמוטטותה של סוריה תביא להיחלשות חיזבאללה, ותאיץ את המעבר של חמאס לציר המצרי-סעודי, מהלך שממילא נמצא בעיצומו.

כיצד יכולה ישראל לתרום לאסטרטגיה כזאת? בשתי דרכים עיקריות. טורקיה ממילא התרחקה מאיראן בשל העימות בסוריה, אולם היחסים בינה לבין ישראל עדיין מעורערים בשל פרשת המרמרה. יש להתנצל, לשלם פיצויים ולשים את הפרשה מאחורינו, כדי להחזיר את היחסים עם טורקיה לקדמותם ולחזק את הצבת הלוחצת על איראן. המהלך השני מסובך יותר, אבל אפשרי גם הוא. חמאס ממילא החל להתרחק מאיראן ולהתקרב למצרים.

על ישראל לדון בשקט עם חמאס על "מודוס ויוונדי" המבוסס על הסרה מוחלטת של המצור, תמורת הפסקה מוחלטת של ירי הקסאמים. הצעות מסוג זה כבר הוגשו בידי חמאס בעבר. מהלך שכזה, מלווה (בתקווה) ביוזמה מדינית חדשה בערוץ הפלסטיני, יוכל גם לשפר את היחסים בין ישראל למצרים, להרחיק עוד יותר את חמאס מאיראן, ולהנחית מהלומה נוספת על מערכת הבריתות של הרפובליקה האיסלאמית באזור.

אמנם, קשה לצפות שממשלת ישראל הנוכחית, שנשלטת בידי אנשים שראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, האשים בצדק ב"משיחיות", תנקוט באסטרטגיה שכזו. אולם חשוב לפחות להניח אלטרנטיבה מעשית על השולחן, לפני שאסון המלחמה ינחת עלינו באופן סופי.

הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה צבאית באוניברסיטת הרווארד. מאמר זה יתפרסם גם בבלוג שלו, הינשוף.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il