סידור פמיניסטי, בן 500 שנה
בלי "ברוך שלא עשני אשה", עם אישור לשתות בפורים, אך ללא קטעי תפילה שדורשים מניין - כך נראה הסידור "סדר נשים", שיצא במאה ה-16 ביוון, ורק כעת תורגם לעברית
"נשים צריכות סידור תפילה שונה מזה של גברים". לא מדובר בתשובה שניתנה באתר של "קולך" ולא בתשובה הלכתית של הרב שלמה אבינר, אלא בקביעה של הרב מאיר בנבנשתי, בן המאה ה-16 שהחליט לקחת את המשימה הזו על כתפיו ולחבר סידור בשם "סדר נשים". הסידור, שנכתב בשפת הלאדינו משום שנשים רבות לא ידעו לקרוא בלשון הקודש, רואה אור כעת לראשונה בשפה העברית, בהוצאת "מכון יד בן צבי".
עוד בערוץ היהדות - קראו:
בעוד שברוב רחבי אירופה נשים, אם התפללו, אימצו את הנוסח הגברי ברובו - הרי שהסידור של הרב בנבנשתי שונה בתכלית. בהקדמה הוא כותב כי בדרך כלל נמנעת מנשים היכולת להתפלל משום ש"הגברים חוששים שהתפילות ארוכות מדי, ולכן הנשים יזניחו את הטיפול בילדיהן", ולפיכך הוא מחפש דרך ללמדן תפילה "בלי לגרוע מתפקידיהן כאמהות".
כמי שסבר שיש חיוב על נשים להתפלל, בנבנשתי לימד את בנותיו קרוא וכתוב בלאדינו, והיכה על חטא בכל הנוגע לעבר, שאז נשים לא זכו לידיעת קרוא וכתוב. הוא המליץ לכל גבר כי "ילמד את בתו מעט קריאה בכל ערב".
מה שמייחד את סידור הנשים של בנבנשתי הוא שלצד ההלכות הרגילות הנוגעות לנשים (כמו השמטת "ועל בריתך שחתמת בבשרנו" מנוסח ברכת המזון, משום שאינן נימולות) מופיעות בסידור גם הלכות המדריכות את האישה לקיים אורח חיים יהודי ללא נוכחות של גבר בסביבה, כמו הלכות עירוב, מזוזה, מעקה ועוד.
גם ההגדה של פסח שבסידור מיועדת לנשים העורכות את הסדר לבדן (גילוי המצות על ידי האישה וכן הקידוש) והיא נכתבה בלשון נקבה.
המחבר מדגיש כי יש ללמד את הנשים לתת דגש רב יותר על אמירות ההודיה בחלקי ההגדה, כדי "לחזק את אמונתן של הנשים". לגבי פורים, קובע המחבר כי אשה רשאית לשתות יותר מכפי שהיא רגילה. גם נוסח הברכה "שלא עשני אישה" הושמט - ולא הוכנס נוסח חלופי.
הגברים הכריעו את הכף
מבחינות רבות יש בספר הזה בשורה פמיניסטית בת 500 שנה, אם כי היא אינה פורצת את הגבולות המוכרים. לצד התפילות לנשים בלבד, חלקי תפילה רבים הושמטו משום שמחבר הסידור מניח
שהאישה אינה צריכה ואינה יכולה להתפלל בציבור, בשל המחויבות הטוטאלית שלה לגידול הילדים. בסידור אין "קדיש" או "קדושה", וגם החובה לכוון את הלב בשעת התפילה "כנגד בית המקדש" אינה מוזכרת, אלא רק החובה לכוון את הלב "כנגד ארץ ישראל". הסיבה לכך היא ככל הנראה משום שנשים אינן נכנסות אל תוככי בית המקדש.
בסוף ההקדמה לסידור תוהה עורכת הספר, אורה שוורצולד, מדוע סידור זה שחובר בלאדינו ותרם רבות למעמדה של האישה לא הצליח ליצור תהודה שהובילה ליצירת סידורים נוספים ברוח זו. "נראה שדעות הגברים הכריעו את הכף", היא מסבירה, "ככל הנראה הם לא ראו בעין יפה את השכלתה המוגברת של האישה ביהדות, עד כדי כך שאינה זקוקה להם עוד לצורך הבנת המצוות וקיומן".
לפנייה לכתב/ת 
