קוקטייל על הסיפון עם דיוויד פוסטר וואלאס
הסופר האמריקני המיזנטרופ לוקח את המושג הקפיטליסטי "שיט תענוגות" ומפרק אותו לגורמים פרטניים, אפילו טכניים, בספרו המבריק, "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם"
דיוויד פוסטר וואלאס נשלח על ידי מגזין לאחד מאותם "שיט תענוגות", הלוא הן ספינות המשכשכות עד האיים הקאריביים, כמחלות ים קפיטליסטיות. את הטקסט שכתב אחרי החוויה, אפשר לקרוא בדרך הרגילה, דרך היבשה, כמעין מסה קטנונית המתארת את הפרטים המשמימים ביותר ביקום, כמו למשל ממה עשויה האמבטיה בתא, איך עובדת מערכת שאיבת המים של האסלה, ואלו סוגי תאורה קיימים על הסיפון.
אבל מומלץ דווקא לקרוא אותו דרך הים: כטקסט שלכאורה מתאר מציאות אובייקטיבית, פרטנית, אפילו טכנית במידה מסוימת, אבל מנגד בעצם מהווה כתב ביקורת מבריק ומלא כישרון כנגד החברה המערבית.
הוא מזכיר מאוד את המסה "המראה מהבית של גברת תומפסון" מספרו הקודם שתורגם לעברית וכונס בקובץ "ילדה עם שיער מוזר", שם תוארה מציאות אמריקנית, לכאורה שגרתית, אחרי ה-11 בספטמבר. בסיפור ההוא כמו בספר זה אפשר לזהות את אותה דייקנות כירורגית בפרטים, את אותה בנליות מצמיתה ונלעגות אנושית. מנגד, אפשר לזהות בו אותו גם את האג'נדות הצרכניות-חברתיות של מישל וולבק ברומן "פלטפורמה", שעוסק בדרכו המבריקה, המתישה והמיזנטרופית בתעשיית תיירות המין, שהיא אולי מייצגת את השלב הבא באבולוציה אחרי שיט התענוגות.
וואלאס הוא מתבונן דק אבחנה בצורה כמעט מצמררת, לא רק באובייקטים פשוטים כמו מגבות ובאופן ניהולם המופרך (יש מגבת אחת שהוא כמעט התאהב בה עד לכדי הצעת נישואים, ובכלל עוד לפני שהוא מספיק להתנגב, מישהו תמיד כבר מחליף לו אותה במגבת נקייה), אלא בעיקר באנשים עצמם, בצוות ובלקוחות. למעשה, 99 אחוז מכלל האנשים, הופכים תחת מקלדתו הקוצפת למגוחכים או מופרכים.
מטריקס מטופש
תוך כדי השיט, יש לו חיבה רק למלצר הונגרי אחד. וניכר שזה לא מהווה עבורו מאמץ לתאר את כל שאר הנופשים במגוחכות גדולה, ואיך לא יהיו מגוחכים כשדרך לגיטימית עבורם להעביר מסע בים (וחלק מהחיים בכלל) היא לשבת בהרצאה על הכוח ההידראולי המפעיל את הספינה, או לשתות בצמא הרצאה אחרת על איך זה להיות עובד סיפון, וכמובן לרקוד ריקודים מטופשים כל ערב ולשלם הון עתק על קוקטיילים עם מטריות.
דרך התיאורים וואלאס בעצם מראה כמה מגוחכת ולא ממשית היא המציאות הזו, כמה היא סוג של מטריקס מטופש, כמה היא איזו פנטזיה ריקה מתוכן שאנשי המעמד הבינוני האמריקני (ולמעשה כל אדם מערבי שיש לו מספיק כסף ושבחר לבלות כך את חופשתו) מספרים לעצמם במן מנטרות אכולות אוטוסוגסטיה. וכמה, כמובן, הם לא מודעים לכמה מגוחכים הם נראים.
וואלאס מוצא את הדופי במילת העל השיווקית "לפנק" על הטיותיה השונות, כפי שהיא מופיעה תחילה בחומר השיווקי, ואחר כך עוברת כמחלה מדבקת אל תוך מוח הכוורת של הלקוחות. היא זו שבעצם מכוננת את חופשתם, ובעצם מכוננת את כל עולמם שמבוסס על הצורך ב"פינוק", ובעיקר בשכנוע העצמי שהוא "מגיע להם" כי הם עבדו קשה, או משהו כזה.
פינוק היא מילת על שיווקית, והיא בעצם תעשייה שלמה, ששיט תענוגות הוא אולי מקרה הקיצון שלה (לפני כמובן "שיט תענוגות בתעשיית המין התאילנדית"). אבל היא מתחילה לחלחל אלינו מלמטה, מהחנויות הקטנות, מהכרזות המטופשות בעלונים. אבל פינוק הוא בעצם מושג לא ממשי, הוא איזו אידאה. זה כמו להאמין באל מסוים, והשיט הוא האקסטזה המדומה שאתה לכאורה חש בערב בכנסייה לכבודו.
מלבד היכולת האבחונית התבוננותית, וואלאס בעיקר ניחן ביכולת פואטית יוצאת מגדר הרגיל,
במשלב כמו-שגרתי שפתאום זורק אותך לחלל עם איזו מטאפורה עוצרת נשימה, או תיאור עוד דמות גרוטסקית בצורה כה מיזנטרופית, אבל לא כזאת שבאה מתוך כעס, אלא מתוך ייאוש פיגורטיבי. וכמובן, מכורח אלו נגלה חוש הומור חד-פעמי, דק ומדויק, שבספר זה בא לידי ביטוי בעיקר במערכת היחסים של וואלאס עם איזה קצין יווני רב דרגה בשם מר דרמטיטיס, שהגיע למסקנה שוואלאס עצמו הוא גורם עוין בספינה שצריך לפקוח עליו עין, כי הוא מתעניין בדברים משונים, כמו איך עובדת מערכת הביוב או כרישים.
אולם כוחו הגדול הוא גם במובן מסוים חולשתו. דומה שוואלאס, לפחות בטקסט הזה, משועבד כמעט לחלוטין, גם אם באופן לא מודע לאותה נקודת מבט מיזנטרופית, שמכתיבה כל רגע תודעתי. אמנם יש רגע אחד או שניים שחרדה איומה מפעפעת בו, אבל את רוב המסע לשום מקום הזה, הוא רואה דרך אותו זוג משקפיים. ייתכן שיש כאן מקרה של משימה עיתונאית שהפכה לכל כך מוצלחת עד שראוי היה להכילה בעטיפה קשיחה, כי הרי באמת נמצאת כאן איכות כתיבה נדירה. מנגד, חסרים רגעים בהם וואלאס יישען קצת לאחור וינסה להסביר את מה שעיניו רואות, ינסה להיכנס שכבה נוספת לעומק הדברים, ולראות קצת מעבר לנמל הבא בו הספינה עוגנת.
"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", מאת דיוויד פוסטר וולאס. מאנגלית: אלינוער ברגר. הוצאת ספרית פועלים, 119 עמ'.