לפרשת השבוע יש מה לומר לנשיא פרס

ברור ששאלת התקיפה האפשרית באיראן היא גורלית לעם - לכאן או לכאן. איראן הטרוריסטית והגרעינית מכאן. ותקיפה ישראלית עצמאית מכאן.

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!  
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת ראה
• השעפסלך: חיים בסרט חסידי
• גן עדן זה לא בשמים - ועוד טעויות נפוצות ביהדות
  

אם יש רגעים שאיני מקנא במקבלי ההחלטות – זה אחד מהם. ברור שזהו הרגע שבו דרוש לעם מנהיג, שיקבל את ההחלטה הקשה, ויהי ה' עימו. מאידך, טוב שמתקיים דיון ציבורי. אך יש הבדל בין דיון ציבורי לפילוג ציבורי. מאמרים בעיתונות של אנשי מקצוע בבקשה, אם יש סופרים חשובים שכותבים ספרים יפים מאוד ומרגישים שהם צריכים לומר משהו מאד חשוב לעם (על אף שהם לא יודעים שום דבר יותר מכל אחד אחר) – בבקשה.

לי עצמי, אין דעה, וכי למה שתהיה לי? איני סופר וגם רופא אני לא. ואישית, איני נוהג לקבל החלטות או לנקוט עמדה כשהנתונים אינם לפני. זה נכון בשאלות קלות ערך ופחותות יותר, קל וחומר כשמדובר בשאלות הרות גורל. גם איני חושב שהשאלה הזו קשורה לויכוח הנצחי המתחולל פה בין "שמאל לימין". החשש הכפול מתקיפה וההימנעות ממנה מחבר בין כולם.

ודווקא לכן, כשנשיא המדינה חורג מגבולות סמכותו החוקית, ובמקום להיות סמל הוא הופך לפוליטיקאי ומתווכח עם ראש ממשלה נבחר בתקשורת, ויתרה מכך - הוא מתייצב לצד הנשיא האמריקאי בניגוד לראש הממשלה - זה מדאיג, ואפילו מפחיד. כי אתה שואל את עצמך, כאזרח קטן, מי צודק? והאמון שאתה חייב להעניק למקבלי ההחלטות, מתכרסם בצורה דרמטית. תארו לעצמכם שבאמצע הסתערות על יעד, הסמ"פ מתווכח עם המ"פ ופונה לחיילים ואומר להם בקול רם, כשהוא עומד ליד המ"פ: "המ"פ טועה, יש לפנות שמאלה ולא ימינה!"

אם הנשיא משוכנע כי החלטה היא קטסטרופאלית, ומסכנת את קיומנו חלילה, יתפטר מתפקידו באומץ לב, ויצרף את קולו לשיח הציבורי. אגב, אני משוכנע, כי או אז קולו לא רק יהיה לגיטימי, אלא גם יקבל משקל עצום בשל המחיר האישי שהנשיא שילם כדי להצילנו.

ללמוד מהפרשה

וזה בעיני הפסוק שהוא הכותרת לפרשת השבוע "ראה": "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם, אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו". אי-אמון בהנהגה בזמן שעליה לנווט את הספינה כשהים סוער ביותר, מדאיג לא פחות מהסערה עצמה.

הפרשה שלנו מכילה מצוות רבות. אך יש בה מכנה משותף בולט: א. הפרט והכלל לא יכולים להתקיים ללא מטרה. ב. כשמדובר בציבור, יש לשאוף לאחדות המטרה, תוך כדי מתן לגיטימציה לגיוון הגדול שבין בני האדם. אבל הציבור חייב מטרה מגובשת, אחרת הוא עשוי להתפורר לרסיסים ולהיכנס לשיתוק.

העיקרון הראשון שהאדם והעם זקוקים למטרה מקבל אופי מאד חווייתי וציורי. העם הנכנס לארץ זקוק לאבחנה חדה בין דרך הברכה לדרך הקללה. העם נדרש לעלות לאזור שכם ו"להניח" כביכול את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. כך הופכים שני ההרים המרשימים להיות מעין אנדרטה פיזית מרשימה לקללה ולברכה. יש את הר הברכה - גריזים, ואת הר הקללה - עיבל. הברכה היא המטרה החיובית המגבשת את העם, ובניגוד לה הקללה. הדרכים צריכות להיות מסומנות וברורות.

העיקרון השני, החותר לשמירה על מטרות מאוחדות מתוך הגיוון הרעיוני והרוחני שהעם מאופיין בו הוא השמירה על אחדות המחנה. גם עיקרון זה מקבל את הביטוי הגיאוגרפי. אין להקריב קורבנות במקדשים ובבמות פרטיות. אסור שכל שבט יקים לעצמו אתר עצמאי לפולחן "כי אם אל המקום אשר יבחר ה'".

כמו כן, את נביא השקר יש להעניש בחומרה כי הוא יכול להטות את העם לכיוון שלילי, וליצור פילוג עמוק בין הנוהים אחריו לנוהים אחר נביא האמת. כמו שהיה בימי החורבן הנורא בירושלים , כשמול ירמיהו נביא האמת התייצבו נביאי שקר, והסוף הקשה ידוע. בפרשה מוזכר

גם דינה האיום והקשה של "העיר הנידחת" הפורשת מכלל ישראל בשאלות היסוד של הקיום הרוחני שלנו.

ועוד, הפרשה אוסרת ליצור "אגודות אגודות". חכמים פירשו את האיסור כנמצא באחריות בתי הדין. הם חייבים להגיע להכרעה, ואסור להם להתפלג ולהתפצל כי אחרת יביא הדבר לתחושה שהתורה התפצלה לשניים, שכן עשוי הדבר להביא למחלוקות חריפות בעם.

אנו היושבים בציון וממשיכים לבנות פה מדינה, באזור הסוער והלא-יציב הזה, צריכים ללמוד להדק חגורות. זאת איננה הדילמה הראשונה שאנו נתונים בה, ולצערי גם לא האחרונה. ולכן דווקא עלינו לשמור על כללי ויכוח-אחדות. שאם כל איש הישר בעיניו יעשה, וגם אם הוא מורם מעם, אנה נגיע. זהו גם מבחנם של כל הגופים החשובים השומרים על ה"הדמוקרטיוּת" הרעועה שלנו כאן. עליהם לקום ולהשמיע קול ברור. כי זה לא חוכמה להיות דמוקרטים כשמסכימים. צריך להיות דמוקרטים כשלא מסכימים. זהו הרי מבחנה של הדמוקרטיה.