שבת הגדולה: הכדורגל הישראלי, זוכרים?
קיץ משוגע עבר על כוחותינו. תמונות מהיורו והאולימפיאדה תפסו הרבה מקום בראש, המכות בווינטר ונאום המנגלים של לוזון נדחקו החוצה. אבל כשהליגה הישראלית חוזרת קשה שלא להרגיש את העקצוץ ההוא באצבעות
אתה שולח מבט לאחור, מנסה להיזכר בסיום עונת הכדורגל הקודמת, ומתקשה לדלות מהמוח את התמונות הרלוונטיות. הכל חסום עם תמונות מהקיץ המשוגע שעברנו: הנה דזגויב משחיל צמד לצ'כיה, שמה טורס מפרק את איטליה ובאלוטלי מוריד חולצה ונעמד בפוזה מוטרפת.
עוד ב-ynet ספורט:
או שאולי זה היה פלפס בלי החולצה ועם הטירוף, כשמאחוריו רץ בולט ומנסה להשיג את הטלפון של ג'סיקה אניס העטופה בדגל בריטניה. הכל מתערבב במוח ולא נשאר מקום לשמות כמו אייל גולסה או קובי דג'אני.
ואולי זו ההדחקה. כי מי בכלל רוצה לזכור את הנגיחה של עמי גניש, המכות בווינטר ונאום המנגלים של אבי לוזון. אפילו הזכייה ההיסטורית של הפועל קריית
שמונה התלכלכה עם ריב מיותר בין הבעלים למאמן.
נו, טוב. אפשר להדחיק, אפשר גם לתלות פוסטרים של כריסטיאנו או לקנות את הספר האוטוביוגרפי שבוודאי יוציא מתישהו אוסיין בולט (שם אפשרי: "החומרים מהם עשויה אגדה"), אבל כשהליגה הישראלית חוזרת קשה שלא להרגיש את העקצוץ ההוא באצבעות, את ההתרגשות הישנה שלא מרפה, שכנראה כבר לא תרפה אף פעם.
את הצורך לדפדף במדורי הספורט בניסיון נואש למצוא אם שמו תמונה של הזר החדש שחתם בנתניה. את הרצון לשאול בפעם האלף ותמיד עם אותו חיוך זדוני: "תגיד, מה נראה לך יהיה השנה עם מכבי?". את האובססיה לסמן חלוץ אלמוני שהגיע מליגה א' ולהכריז עליו בפרלמנט השכונתי: "תזכור מה אני אומר לך, הוא הולך להיות תותח על. ובכלום כסף".
כן, לרובנו יש עדיין את העקצוץ. פשוט כי זה הכדורגל שלנו. אנחנו יודעים שהוא בינוני, מעצבן ועמוס בפרשיות שאפילו אין להן סקס אפיל,
הן סתם עלובות או מביכות. אבל זה הכדורגל שלנו ומדי קיץ אנחנו תוקעים בו מבט עייף עם חיוך סלחני ונותנים לו צ'אנס מחדש.
כי לילד שלנו אנחנו קונים חולצה שעל הגב שלה מודפס באנגלית messi, אבל על הכרטיס שהוא מחזיק ביד כתוב בעברית: "מכבי נתניה נגד בני יהודה".
לפנייה לכתב/ת 
