מונע הידברות. כך מכרסם מורסי בהסכם השלום
בישראל מודאגים יותר מהצלחתו של הנשיא המצרי לצמצם למינימום את התיאום הביטחוני בין ירושלים לקהיר, מאשר מהטנקים שבסיני. מורסי, שצובר במהירות כוח על חשבון הצבא, מכרסם בהדרגה בהסכמים - ורק האמריקנים יוכלו לעצור אותו
הטנקים בסיני מדאיגים פחות מהיחסים הדיפלומטיים שכמעט ולא קיימים בין ירושלים לקהיר. מספר הטנקים שצבא מצרים הכניס בימים האחרונים לאזור המפורז (אזור C) בצפון סיני הוא קטן ביותר ובשום מצב אינו מהווה איום עלינו. ישראל הסכימה עוד בשנה שעברה שמצרים תכניס כלי רכב משוריינים לאזור זה לצורך מלחמה במנהרות ההברחה ובקבוצות הטרור הפועלות מסיני. ואכן נראה שהמספר הכולל של נגמ"שים, טנקים ומסוקים שמצרים כבר הכניסה לאזורי הגבלת הכוחות בסיני לצורך מלחמה בטרור אינו עולה בינתיים על מה שהוסכם.
בנוסף לכך, התיאום הביטחוני בין נציגי צה"ל והצבא המצרי בדרגי השטח מתקיים כסדרו וכך גם הדו-שיח בין בכירים במערכת הביטחון של ישראל לבין בכירי מטה המודיעין המצרי בקהיר. מותר אפילו להעריך שביטחון ישראל יוצא נשכר, כבר בטווח המיידי, מהפעילות הצבאית המצרית המוגברת בצפון סיני.
החמושים הסלפים והג'יהאדיסטים שמצאו מקלט בכפרי הבדואים באזור אל-עריש, והמבריחים שהתפרנסו מהברחה של מהגרי עבודה אפריקנים לישראל נאלצו לברוח, לרדת למחתרת או לפחות לנקוט צעדי זהירות חמורים מבעבר. כתוצאה מכך פחתו ההברחות וכנראה גם הפעילות הטרוריסטית לאורך גדר הגבול עם ישראל. מי שנס על נפשו ומתחבא, פנוי הרבה פחות לתכנן ולבצע פיגועי טרור. החשש הוא רק שהפעילות הצבאית המצרית הזו, "מבצע נשר" שמה, תיפסק בעוד זמן קצר ותשתיות הטרור יחדשו את פעילותן. במיוחד במרכז סיני, באזור הגבוה של ג'אבל הילל.
עוד בחדשות ynet:
אבל מה שבאמת מדאיג את קובעי המדיניות בישראל אינו מה שקורה כעת בשטח, בסיני, אלא מה שלא קורה בין קהיר לבין תל אביב וירושלים. כלומר - הניסיון של נשיא מצרים החדש, מוחמד מורסי, לצמצם את התיאום וההידברות הביטחוניים עם ישראל, כנראה במטרה לכרסם באפקטיביות של הסכם השלום בין שתי המדינות עד להפיכתו לאות מתה.
אמנם פלוגת טנקים אחת יותר או פחות בצפון סיני אינה משנה את מאזן הכוחות
בגבול ישראל-מצרים, אולם הכנסתה לאזור C ללא תיאום מוקדם עם ישראל, ומבלי לקבל את אישורה מעידה על מגמה קבועה של המשטר החדש במצרים לאלץ את ישראל לבלוע צעדים חד-צדדיים. לפני כמה חודשים ביטלה מצרים, באורח חד-צדדי, את הסכם הגז עם ישראל, וכעת פרשיית הטנקים.
כבר היו הפרות כאלה ואף חמורות יותר ב-33 השנים שחלפו מאז נחתם הסכם השלום בין מצרים לישראל על מדשאת הבית הלבן, אולם בכל המקרים בעבר הספיקה תלונה דיסקרטית של ישראל למפקדת הכוח הרב-לאומי בסיני ולמשרד החוץ בוושינגטון כדי להחזיר את המצב לתקנו. היה ברור שלמשטר במצרים יש אינטרס כלכלי, ביטחוני ומדיני אסטרטגי בקיומו של הסכם השלום ובתמיכת ארה"ב הנובעת ממנו. זאת למרות העובדה שרבים מבכירי המשטר, כמו חלק ניכר מהאינטלקטואלים והעם, היו ועודם עוינים רגשית ודתית לישראל.
שלום קר אבל יציב שמועיל כלכלית למצרים
הווקטור של שתי מגמות מתנגשות אלה היה שלום קר אך יציב בין שתי המדינות. עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים ערערה את המשוואה הזו בצורה מסוכנת ומכאן האיום לפרום את הסכם השלום. מי שרוצה להבין לעומק מה חושב הנשיא מורסי על ישראל יילך ויקרא את אמנת החמאס. אולם נשיא מצרים יודע שהוא זקוק כעת לוושינגטון, שהיא ערבה רשמית ומשפטית להסכם השלום בין מצרים לישראל, וכי למרות הטיהור שביצע במועצה הצבאית העליונה של ארצו הוא עדיין אינו חופשי לגמרי לפעול בניגוד לדעתם של הגנרלים המצרים.
גם הגנרלים שחבים את משרתם הרמה למורסי יודעים היטב שביטול הסכם השלום עם ישראל עלול להוביל להתלקחות שתהרוס לחלוטין את כלכלת מצרים ואולי גם תסתיים בתבוסה צבאית. לכן, הנשיא מורסי, שנישא כעת על גלי האהדה של הרחוב ואשר צובר במהירות כוח פוליטי על חשבון הצבא, מרשה לעצמו לכרסם בהדרגה בהסכם השלום. אך לעת עתה הוא עושה זאת בזהירות, בצעדים קטנים ומדודים. אפשר לשער מה יהיה ההמשך. כבר ראינו מאז תחילת מהפכת תחריר כי האחים המוסלמים, כמעט בכל נושא, מתנהלים בתחילה בצורה זהירה ומחושבת מאוד. אבל כשהם משתכנעים שיש ביכולתם לנגוס נתח שמן מהעוגה הפוליטית או הצבאית, הם פועלים בנחישות וללא היסוס תוך צפצוף ארוך על הכרזותיהם הקודמות. זה כנראה מה שקורה, ועוד יואץ, גם ביחס להסכם השלום עם ישראל.
לכן ישראל צריכה לפעול מיד ובנחישות כדי לעצור מגמה זו עוד בראשיתה. הבלגה אינה אופציה. הניסיון עם מצרים מראה שמה שנראה קטן וזניח בהתחלה צומח לממדים מסוכנים בהמשך. לנו, לפחות, יש ניסיון רע מאוד עם הפרות מצריות של הסכמים ביטחוניים עם ישראל. הבולטות שבהן: חסימת מצרי טיראן והכנסת צבא מצרי לסיני ב-1967, מה שגרם למלחמת ששת הימים, והזזת טילי קרקע-אוויר לשפת תעלת סואץ ב-1970, מעשה שהסב לנו קשיים ואבידות רבים במלחמת יום הכיפורים.
עם זאת, לא צריך להיסחף. הנחישות הישראלית צריכה לבוא לידי ביטוי בשלב הנוכחי באפיקים דיפלומטיים. וושינגטון היא הכתובת העיקרית מפני שכאמור, הממשל האמריקני ערב פורמלית להסכם השלום. לממשל האמריקני יש גם מנופי לחץ חשובים על הממסד הצבאי ועל כלכלת מצרים, ובנוסף סביר ביותר להניח שמורסי כנשיא כבר התחייב לבכירי הממשל האמריקני שנפגשו עמו (הילרי קלינטון ולאון פאנטה) שהוא יכבד את הסכם השלום עם ישראל. אולם כדי שהלחץ יהיה אפקטיבי ויחדור להכרת הקהילה הבין לאומית, ישראל חייבת לעורר את דעת הקהל והמדינאים להפרות הזוחלות המצריות גם באיחוד האירופי וגם באו"ם.
עם זאת, חייבים לזכור כי הקמפיין נגד התגרענות איראן - ולא מצרים - עומד כעת בראש סדר העדיפויות של ישראל. אפשר לשער גם שכיפוף הידיים שמנהלים כעת נתניהו וברק עם אובמה בעניין האיראני אינו ממש תורם למוטיבציה של הנשיא האמריקני לפעול בעניין המצרי. ולבסוף - צריך להיזהר מכל צעד או התבטאות שעלולים להביא להידרדרות מתלקחת בזירה הדרומית בשעה שצה"ל עשוי להידרש בקרוב לפעולה בזירה הצפונית ובמה שמכונה "המעגל השלישי".
מכאן שידיה של ירושלים אינן לגמרי חופשיות. מקבלי ההחלטות אצלנו צריכים להפעיל דיפלומטיה שקטה אך אינטנסיבית בכל הערוצים העומדים לרשותם כדי להשיג מטרה אסטרטגית אחת - שיקום ושימור ההידברות והתיאום הישירים, בדרגים מדיניים וצבאיים בכירים, בין ישראל למצרים. אם מטרה זו תושג יהיה הסכם השלום בין שתי המדינות שברירי ופגיע הרבה פחות ממה שהוא עתה.
לפנייה לכתב/ת 
