"כשנשארנו לבד": פרק מספר

"כשנשארנו לבד", הרומן החדש של אלון אלטרס, נפתח באירוע מותה של אמו האהובה של הסופר, שגם עמדה במרכז ספרו הקודם: "הנקמה של מאריצ'יקה" (1999). הספר החדש מהווה המשך של ספר הביכורים ההוא, אך הפעם נבדקים היחסים בין האב לבן, כאשר האם המתה נמצאת ברקע, והיא נוכחת-נעדרת בחייהם.

הרומן מגולל את סיפורם של הבן ואביו, "שנשארו לבד". האב לקראת הפנסיה, אדם קשה, תלותי ואגוצנטרי, ואילו הבן בשנות ה-20 לחייו, מחפש לו דמויות אב שונות, המעצבות את עולמו הרוחני ומשפיעות לא מעט על הכרעותיו הקיומיות ועל קורותיו.

"כשנשארנו לבד". מערכת יחסים בין אב לבן בספרו של אלטרס

"כשנשארנו לבד" הוא הרומן הרביעי של אלון אלטרס. אלטרס פרסם גם ארבעה ספרי שירה ועשרות תרגומים מהספרות האיטלקית והאנגלית. חתן פרס הממשלה לספרות לשנת 2001. כמו כן זכה ב-2003 בפרס שר התרבות האיטלקי על תרגומיו מהספרות האיטלקית לעברית.  

1

ביום ההוא, היום השישי בשבוע, אמי הלכה אל המספרה שמתחת לביתה. כדרכה היתה הלקוחה הראשונה של ויקטור הספר. אחר כך צעדה אל האוטובוס, שאמור היה להוביל אותה מכיכר כופר היישוב אל חנויות הבדים של נחלת בנימין.

שנת 1986, החודש האחרון של אותה השנה. השלושה בדצמבר. באתי לבקר את הורי ומצאתי את אבי ואחיו יושבים בסלון והבעתם חמורה. הכורסאות והספה הירוקות הבליטו את פניהם האפרפרות. זה בדיוק היה הגוון, לא חיוורון של מחלה. "באו שוטרים, אמרו שאמא מתה," הוא הודיע לי בלי הקדמות ובלי ניסיון לרכך את בשורת המוות. איש ישיר היה אבי. ניסוחיו תמיד היו כאלה. עילגים וישירים. בדרך כלל ברומנית, שפתו, לעתים נדירות בעברית. "למה שוטרים?" שאלתי אותו, "קרתה לה תאונה?" אבי לא השיב לשאלתי, הוא המשיך לבהות בנקודה כלשהי בחלל החדר.

אחיו, גִ'יקְה, שבארץ קוראים לו גרשון, התערב והסביר לי את ביקורם המפתיע של השוטרים. "אמא מתה באוטובוס. דום לב, זה מה שהשוטרת אמרה. הנהג הוביל אותה, יחד עם כל הנוסעים, ישר לאיכילוב. הם ניסו להחיות אותה באוטובוס ובמיון כמעט חצי שעה אבל כבר היה מאוחר." הוא דיבר בשלווה, בנימה של השלמה שהיטיבה גם את הרגשתי. נינוחות מוזרה השתלטה עלי. "איפה היא עכשיו?" שאלתי. "באיכילוב," השיב גִ'יקְה. "אני נוסע לשם," אמרתי. איש מהם לא הגיב.

"הודעתם לאחיות שלה, הודעתם לסבא?" שאלתי, מנסה לחלץ מהם תגובה. "הודעתי לסבא לאחיות שלה וגם לבת הדודה, דֵרִי, היא תגיע לקראת הערב," דודי הרגיע אותי. התחושה שלי היתה מוזרה. האיש שהעניק לי את התשובות לשאלותי הענייניות — המוות לעתים דורש ענייניות — היה דודי, לא אבי. "אני נוסע לבית החולים, אני רוצה לשמוע מה הם אומרים, לדעת איפה החפצים שלה, התיק, כל הדברים שהיו איתה." "השוטרים לא הביאו לנו כלום בחזרה," התערב אבי, "אפילו לא את הטבעות שלה." לא הגבתי. יצאתי מדירת הורי ונסעתי על הקטנוע לבית החולים. קיוויתי שבשובי סבי ובת הדודה דרי כבר ימתינו לי בסלון. במיון זכרו היטב את המקרה של הנוסעת שחטפה התקף לב בקו 61. לא, פרטי הנהג לא היו בידיהם וגם לא מספר לוחית הזיהוי של האטובוס, שחסם דקות ארוכות את הכניסה למיון.

"לשוטרים יש את כל הפרטים, שם הנהג ושם המשפחה, לנו יש רק את שעת הפטירה וסיבת המוות." הפקידה חייכה אלי במבוכה; גם באוזניה המשפט הזה נשמע טכני מדי. הבטתי סביב. הכול התנהל כסדרו. לא הייתי היחיד שהמתין למידע על יקיריו. "איפה היא?" שאלתי בקוצר רוח. הפקידה הצעירה הרצינה והסירה מבטה מציפורניה המשוחות בלק אדום ואמרה: "בחדר המתים. שתי קומות מתחתינו. מינוס שתיים במעלית." זה היה הרגע שבו הצטערתי שלא אילצתי את אבי להצטרף אלי. המחשבה שארד לשם לבדי, ואזהה את אמי בקור הנורא של החדר ההוא, הרתיעה אותי. היה עלי לשלוח אותו לכאן או לפחות להגיע יחד איתו. למרות המחאות הללו, הפנימיות, ירדתי אל המרתף שאליו כיוונה אותי פקידת חדר המיון.

היא הבחינה בכעס שלי. לך תסביר לה שאינו מכוון אליה אלא לבעלה של הנפטרת, שנשאר לשבת בסלון ביתו כשאשתו מוטלת במרתף בית החולים. חייכתי אליה חיוך מאולץ ופניתי אל המעלית. "אתה לא יכול לרדת לשם לבד," עיכבה אותי הפקידה, "אחד האחים ילווה אותך." הסתובבתי לעברה. "אין לי אחים," השבתי לה. היא חייכה. כנראה שהבלבול שלי שיעשע אותה. "התכוונתי לאחד האחים שעובדים בחדר המיון," הבהירה באיטיות כחוששת ששוב לא אבין את דבריה השגרתיים. חייכתי במבוכה. היה משהו טיפשי וחשוף בווידוי החפוז שלי. האח התקרב. יחד ירדנו לחדר ההוא.

"איך קראו למנוחה?" הוא שאל אותי בנימה יגעה. "מולי, מולי אלטרס." הוא בדק את מגירות המתים ומצא את המגירה שנשאה את שמה וקרא לי לזהות אותה. התקרבתי, הוא פתח את המגירה, ואז לפתע, בלי שאחליט על כך קודם לכן, עצמתי את עיני ואמרתי: "כן, זו היא." שמעתי את קול סגירת המדף ואז פקחתי את עיני ואמרתי לו, "נעלה למעלה, הייתי כאן מספיק זמן." הוא לא השיב לי, ופנה לעבר המעלית. לא ידעתי אם ראה שנוכח גוויית אמי, עצמתי את עיני. יצאנו מהמעלית. האח כאילו ניחש את מחשבותי והסביר לי במתינות, "החפצים של המנוחה אצל הפקידה." הלכתי אליה.

שקית הניילון שהושיטה לי הכילה את תעודת הזהות שלה, טבעת הנישואים וטבעת יהלום שקנתה לעצמה, לפני עשרים שנה. "והשמלה שלה, כל שאר הבגדים?" "תוכל לקבל אותם מאנשי טהרת המת, לפני ההלוויה." הודיתי לה ויצאתי משער בית החולים. בדרכי לקטנוע שלפתי את תעודת הזהות שלה. לא ידעתי את גילה המדויק. היא מעולם לא אמרה לי אותו, תמיד חמקה משאלותי על אודות תאריך לידתה. לאבי ערכה מסיבות יום הולדת גדולות, רבות משתתפים. גם לי, בילדותי ובנעורי, אך לה מעולם לא חגגנו את יום ההולדת. לא פעם תהיתי אם בהתנהגות הזאת היתה טמונה אצילות או רק גנדרנות נשית של מי שמרחיקה מעליה את זקנתה. 1926. כך נכתב בתעודה. בת שישים במותה, מילמלתי, ונסעתי במהירות לבית הורי. ההלוויה עדיין לפני, וגם השבעה.

2

שמחתי לפגוש את דרי ואת סבא בסלון. אבי ואחיו המשיכו לשבת באותן הכורסאות שבהן ראיתי אותם לפני שיצאתי לזהות אותה ולאסוף את חפציה. הם נראו כאילו אינם יודעים כיצד להיחלץ מהן, ותנוחת גופם העידה על תשישות גדולה.

"הבאת את הדברים שלה?" אבא שאל אותי והצביע על השקית שאחזתי בידי. "כן, את כולם," השבתי והוצאתי ממנה את תעודת הזהות והטבעות שענדה על אצבעותיה. דרי, בת דודתה של אמי, נטלה מיד את תעודת הזהות וחייכה לעצמה. החיוך הפתיע אותי. הוא נעדר לחלוטין מהבית הזה מרגע שנודע לנו על המוות הפתאומי.

היא הבחינה במבטי התמה ובתנועת ראש עדינה הזמינה אותי לבוא בעקבותיה. היא הובילה אותי לחדר ילדותי והתיישבה על מיטת נעורי. המעשה הפשוט הזה, שנעשה על ידה בטבעיות, חימם את לבי.

קיוויתי, איני יודע מדוע, שתגלה לי סוד על חייהן בבוקרשט כנשים צעירות, עדיין רווקות. דרי פתחה את תעודת הזהות והושיטה אותה לעברי. "שנת הלידה?" היא שאלה אותי והתאמצה לשמור על הבעה רצינית. "כבר בדקתי," השבתי, "בבית החולים." "תסתכל טוב על המספר."

ההתעקשות שלה החלה להעיק עלי. "1926." אמרתי את המספר הזה באיטיות, שהמחישה את קוצר הרוח שלי. היא נטלה ממני את התעודה הכחולה שדפיה הצהיבו. הרטיבה את אצבעה ברוק ושיפשפה במרץ את הספרות, שהרכיבו את שנת הלידה של אמי. אחרי פעולתה המוזרה ביקשה ממני לשבת לצדה. "היא הוסיפה בעט קו קטן מעל האפס. אתה רואה, כדי למחוק אותו די בקצת רוק. 1920. זו שנת הלידה האמיתית שלה." היא חייכה. גם אני חייכתי. שמחתי על כך שדרי, בתנועה קלה של האצבע, הוסיפה לאמא שלי שש שנות חיים. בת שישים ושש במותה. "למה היא עשתה את השטות הזאת?" הקשיתי.

"היא שנאה להיות האחות הגדולה," ענתה דרי, "סוזנה ולילי, האחיות שלה, היו צעירות ממנה, והדגישו את זה בכל הזדמנות, בעיקר כשהזקנה כבר התקרבה לאחיות חיימוביץ. מאבא שלך היא גדולה רק בשנה אחת ואפילו ההבדל הקטן הזה הרגיז אותה. זה התיקון שהיא המציאה לזה. אתה יודע, תופרות עושות תיקונים, מאריצ'יקה תיקנה לעצמה את השנים." חזרנו לסלון. אבי כבר לא ישב בו. הוא היה במטבח. על הכיריים עמדו סירים בגדלים שונים. הם היו מלאים במאכלים, שאמי נהגה לבשל בלילה של יום חמישי ובשעות המוקדמות של בוקר שישי. השעה היתה כמעט שמונה בערב. הרעב החל להציק לאבא וגם לי, למען האמת. "תחממי לי את האוכל," הוא הורה לדרי. לא היתה שום אדיבות בפנייה הזאת. היתה בה נואשות, היזדקקות ברורה לעזרה הקטנה הזאת.

"כשנשארנו לבד", מאת אלון אלטרס. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 238 עמ'.