הייתי הילד הכי מניאק בכיתה
ירדתי לחיי ילד כבד שמיעה וילדה כבדת משקל. הכעס והרשע התפרצו על ילדים מסכנים. כשהגעתי לתיכון, לא הצלחתי להפסיק להתעלל בילדים. לעולם לא ארשה לבתי לחקות אותי
אני לא יודע להסביר למה התנהגתי ככה. אולי זו הייתה אחת הדרכים שלי להיות מצחיק ולגרום לכולם מסביבי לצחוק, אולי זו הייתה תוצאה של דברים שהתרחשו בבית והדרך המצערת שלי להתמודד איתם. אבל גם אם אצליח להסביר, השורה התחתונה היא שהייתי אידיוט אמיתי.
מסוף בית ספר היסודי ועד תחילת התיכון הייתי הילד המניאק שיורד על אחרים. זה הנטפל והמרושע. פעמים רבות גם הייתי המנהיג של חברות היורדים, כאילו המקובל שמחליט על מי לצחוק ולמי להיטפל במשך חודשים ארוכים. מעולם לא הרמתי יד על אף אחד, אבל המילים היו לא פחות גרועות. מספר פעמים גם הייתי עד למקרים של אלימות פיזית, אבל לא הלכתי לדווח למורה או למבוגר אחראי, רק מהפחד שמישהו יגלה ויתייג אותי כמלשן.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
ממורָה תצא תורה / צביה ולדן
אל תחתכו להם / ערן שדה
זה בא בתקופות. לפעמים הייתי רגוע ולפעמים כעסתי. עד היום לא גיליתי בדיוק על מה, אבל הכעס והרשע יצאו החוצה על ילדים מסכנים. הכיתה או השכבה הצביעה עליהם כחנונים או כמנודים, ואני הייתי שם בשביל להוציא לפועל. פעמים רבות הגעתי למקומות הכי מרושעים שאפשר: ירדתי לחייהם של ילד כבד שמיעה (שפעם הגיע לשיעור ומצא במקום שבו ישב ערימה של כיסאות ושולחנות, עד התקרה), של ילדה כבדת משקל וילדים עם מצב משפחתי כלכלי בעייתי. כל אלה היו הופכים בשבילי לטריגר לבדיחות, שתמיד סופרו מול אחרים.
כמובן שאף פעם לא הייתי לבד, וסביר להניח שאם הייתי, אז הייתי מתנהג אחרת. כשאתה ילד, הצורך להרשים אחרים הוא עצום ואם אחד הילדים האומללים (בנות ובנים כאחד) נכנס בטעות לרדאר שלנו, התעללנו בו כולנו. כל אחד זורק בתורו בדיחה אחרת, מנסה להרשים את השני, וצוחק.
פעמים רבות ננזפנו על-ידי היועצת, המחנכת, הרכזת והמנהלת. לפעמים בתוך משרד סגור ולפעמים מול הכיתה כולה. זה לא היה נעים, אבל זה גם לא עזר. השיחות השתיקו אותנו רק לתקופה קצרה, ולאחר מספר שבועות חזרנו לשגרה. ומלבד ילדה אמיצה אחת, אף אחד לא העמיד אותי במקום.
י' לא ויתרה, היא כעסה עליי בכל פעם שירדתי על אחד מחבריה לכיתה. ואני כעסתי עליה בחזרה. כעסתי שהיא מרשה לעצמה להתערב וסימנתי גם אותה. אבל זה לא הזיז לה, היא המשיכה להחזיר לי, אבל בשונה ממני, היא הייתה חכמה. מזכירה לי כל הזמן למה אני לא בסדר ולמה אני צריך להפסיק.
להשאיר את החיים האלה מאחוריי
אחרי שתקופה ארוכה היא לא הרפתה, התחלתי גם להקשיב לה, נכנסו לדיונים ארוכים על ההתנהגות שלי ועל ההתנהגויות של אחרים. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי להבין שאני עושה משהו איום ונורא. ככל שהבנתי, גם התחלתי קצת להתאהב בה. הסטריאוטיפים שהיו בראשי נעלמו וגיליתי אותה האמיתית. נכבשתי כי היא הייתה היחידה עם אומץ לעמוד מולי. הרגשתי קטן לידה. שיתפתי אותה ברגשות שלי, ובמשך שעות היינו מנהלים שיחות על "מה החיים האלה אומרים". למרות תחילתו של שינוי, היא (כנראה בצדק), לא ממש רצתה להיות איתי.
כשהגעתי לתיכון, הנזק כבר היה עמוק מדי, ולא הצלחתי להפסיק להתעלל בילדים. כמה חודשים אחר כך, הבנתי שהמקום שלי כבר לא שם. לא הקשבתי בשיעורים, לא הגעתי לבחינות, רק עשיתי מה שאני רוצה עם חברים שלי, ורגע לפני שכיתה י' נגמרה, עזבתי ונרשמתי לאקסטרני, שם רוב התלמידים היו גדולים ממני בעשר שנים, וגם אם הייתי רוצה, לא יכולתי לומר להם כלום. יותר מכל הרגשתי שאני רוצה להשאיר את החיים האלה מאחוריי.
כולם יודעים, ילדים מתבגרים יכולים להיות אכזריים. אבל אף פעם לא הרגשתי בנוח עם המשפט הזה, אף פעם לא הרגשתי פתור. אני בטוח שהווידוי והסליחה הזו לא יחזירו לילדים את הרגעים שהרסתי להם, אבל אני באמת מתנצל. היום, כשאני אבא, לעולם לא ארשה לילדה שלי לחקות את התנהגות העבר של אבא שלה. אלחם בכל כוחי אם חלילה תמצא את עצמה בעתיד בצד הנפגע, ואלחם עוד יותר אם היא תהיה בזה הפוגע.
אור ברנע, כתב המוזיקה של ynet
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
