ללמוד פרשת שבוע עם משפחת הנפגע בלינץ'

שופטים ושוטרים בכיכר ציון

פרשת "שופטים" מגיעה השבוע לפתחנו כמעט כמו העיתון היומי. הפרשה מעוררת את השאלה מיהו המנהיג הראוי, ומבטאת חשש עמוק שלא נדע לבחור מנהיג שיעדיף את טובת הציבור על פני טובתו האישית.

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!  
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת שופטים
• מהומת אלוהים: דף פייסבוק תחת השם המפורש  
• הרב לאו: בשואה הגרמנים לא התרגשו מדם יהודי   
  

פרשת השבוע עוסקת גם בהיבטים ציבוריים-מוסריים של רציחות: בהקמת ערי המקלט לרוצחים בשוגג ובדין "עגלה ערופה", האחריות שצריכים לקחת על עצמם מנהיגים כשמתגלה בקרבת היישוב שלהם רצח לא מפוענח.

הנהגה קלוקלת ורצח שמשתולל בלי דין ובלי דיין: מנהרת הזמן היהודית לוקחת אותנו היישר מהמדבר אל כיכר ציון.

ביום חמישי שעבר, אחרי חצות, התקשרה אליי בבהלה קרובת משפחה צעירה שהייתה עדה לריצה מטורפת של עשרות נערים ונערות אחרי כמה נערים ערבים: "הם שרו 'יהודים נשמה, ערבים בני...' והיה להם רצח בעיניים", היא סיפרה נסערת, אך המשיכה: "אמרו לי שכך נראה מרכז העיר כל ערב, אז פשוט צריך להשתדל לא להגיע לשם". קרובת משפחתי סיפרה גם שבזמן הקצר שהייתה שם הספיקה לשמוע שיחה ברורה וחופשית בין שני נערים על רכישת סמים.

מאוחר יותר כבר שמעתי על הלינץ' בחדשות, ושקעתי במחנק ובבושה עמוקה. מאוד עמוקה. "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" תובעת פרשת השבוע, ובכיכר ציון כבר הרבה זמן אין שופטים ואין שוטרים.

גזענות ודת

לצערי הרב עד מאוד, לא מעט יהודים בישראל כורכים סיסמאות דתיות עם סיסמאות גזעניות. הם קושרים בין אמונה באלוהים, לאמונה שעם ישראל הוא עם נבחר, ולשתי האמונות האלה (שאינן מסוכנות כשלעצמן) הם קושרים אמונות בדבר נחיתותם של כל מי שאינם יהודים, וצועדים ומצעידים את כולנו אל פי התהום הגזעני.

אם האסון מגיע מהמגרש הדתי, אז גם הפתרון 

כך אמרתי לעצמי השבוע והחלטתי לבקר את ג'אמל ג'ולאני ובני משפחתו בבית החולים, ולבקש מהם לסייע לי בלימוד פרשת השבוע.

ג'ולאני בבית החולים(צילום: חסן שעלאן)

כנגד הנסיונות להשתמש בדת שלי ככלי נשק בשירות הגזענות, אני רוצה לראות בה כלי משכין שלום, כלי שמעורר למחשבה ולחיפוש הקדושה, החמלה והשיתוף בין כל הנבראים בצלם אלוהים. אם האמונה באלוהי ישראל מצליחה להוביל אנשים למסקנות גזעניות, יש משהו דתי עמוק שהם לא הבינו.

חשבתי לעצמי שבמקרה זה אולי ה"אחר" המוקע והנרדף, הגר הגר בקרבנו, יצליח להאיר למעננו את השביל הדתי שאיבדנו. מצוידת בתנ"ך, מחשב, ובהמון עצב, נכנסתי למחלקה הכירורגית בבית החולים הדסה עין כרם.

ומכאן ואילך – קלישאות

ביום שלישי אחר הצהריים הגעתי לבית החולים. ג'אמל היה עדיין חלש, הוא שכב במיטה, וחיוך רפה וקבוע על פניו. לחצתי לו את היד ואמרתי שאני מבקשת סליחה על מה שקרה, הוא אמר: "לא נורא", ואני בחרתי לא לריב איתו על הקביעה הזו כרגע.

אני דיברתי בעיקר עם אבא של ג'אמל, סובחי, ועם האמא שלו, נאדה. תוך כדי שיחה הבנתי שאנחנו מכדררים בינינו קלישאות. קלישאות על אהבת אדם, על ערבות הדדית ועל האלוהים המשותף לכולנו.

כשאני מנסה לברר עם עצמי למה בחרנו בשיחה קלישאתית, עולות בי כמה מחשבות: הראשונה והמעיקה בפשטותה היא שאין לנו שפה משותפת לשיחות מורכבות. השפה המשותפת שלנו בקושי מספיקה לשיחות חולין. ובהיעדר שפה משותפת, איך נבקיע את חומות הקלישאות?

אני גדלתי במערכת החינוך הדתית, ואם עוד לא אמרתי די על הקשר הרע שנרקם כאן במדינה בין דת וגזענות, הנה, במערכת החינוך בה גדלתי היה ברור שלא מלמדים ערבית. מה פתאום ללמד ערבית, מה לנו ולהם? אנגלית כן, דוברי אנגלית נחשבו תמיד לגויים ראויים יותר, אבל ערבית?! אני חייבת ללמוד ערבית, אבל עד שזה יקרה – קלישאות.

ההסבר השני קשור כמובן לפחד. שדים ורוחות רפאים מתרוצצים במדינה, ובפגישת בית החולים שלנו רצינו להתרחק מהם. רצינו להתרחק מהאלימות של האמונות הגזעניות ושל שירי "יהודים הם נשמה", וברחנו אל הזרועות החמות והמגוננות של קלישאות.

וחוצמזה, איש חכם אמר לי פעם שקלישאות הן אמיתות שזכו ליחסי ציבור גרועים. אז אם לעת הזו הגענו, מה לנו כי נלין על כמה קלישאות טובות ומנחמות?

שיחה בבית חולים

אני שואלת את סובחי אם הוא אדם דתי. השאלה קצת מביכה אותו, הוא מחייך ואומר: "אני מוסלמי. מוסלמי מאמין, ואני מתפלל לאלוהים של כל האנשים. אנחנו מאמינים שיש אלוהים אחד לכל בני האדם, לבני כל הדתות יש רק אלוהים אחד".

מה אתה מבקש מאלהים?

"אני אומר לו תודה שהבן שלי יצא מהמצב הקשה הזה. הבן שלי היה מת והוא חזר אלינו. אני מבקש מאלוהים לשמור עלינו. אני לא מבקש מאלהים דבר שקשור לילדים שפגעו בג'אמל. הנביא מוחמד אומר שלהרוג בן אדם זה קשה יותר מלהרוס את הכעבה (האבן הקדושה למוסלמים שנמצאת במכה) וכך צריך לחשוב על כל פגיעה בבן אדם".

עין תחת עין זו טעות

אני מספרת שבפרשת השבוע, בפסוקי התורה שיקראו השבוע בכל בתי הכנסת, כתוב שיש להשיב לפושעים כגמולם. הפסוקים כלשונם דורשים להעניש את העבריינים "עין תחת עין".

סובחי עונה שעין תחת עין זו טעות. "צריך לזכור שהילדים שעשו את זה לבן שלי עשו דבר רע", הוא אומר, "אבל רק החוק ואלוהים יכולים להעניש אותם. אסור לאדם פרטי לקחת את החוק לידיים, ולנסות לעשות 'עין תחת עין'".

האם אתה, כאדם מאמין, שואל את עצמך למה זה קרה לכם, למה אלוהים נתן לבן שלכם להיפגע בדרך כזו?

"מה שקרה לג'אמל זה מבחן. אלוהים בודק אם אנחנו מאמינים בו או לא. זה מבחן קשה לי ולבן שלי ולאשתי. אנחנו צריכים להאמין באלוהים גם כשרע וקשה לנו".

לאורך כל השיחה אמא נאדה מבקשת מסובחי לתרגם לה את הדברים, וכאן היא מצטרפת: "חשוב לי לבקש שאף אחד לא יבחר בדרך של נקמה. אני רוצה שרק המשטרה תטפל בבני הנוער שפגעו בג'אמל. וחוץ מזה מה שהכי חשוב לי זה שהילד מחלים".

אני שואלת את נאדה אם יש משהו שהיא רוצה לומר לאמהות של הילדים שכמעט הרגו את הבן שלה, והיא משיבה: "אני רוצה לבקש מהן לנסות להיות במקומי. חשבו איך הייתן מרגישות אם אדם ערבי היה עושה את זה לילדים שלכן. הילד שלי הוא לא בממשלה והוא לא מקבל החלטות. הוא ילד. הריב שלכם הוא לא איתו. אמא היא תמיד אמא, לא משנה אם יהודייה או ערבייה".

וסובחי מוסיף: "כולם רוצים את האדמה הזו. כולם רוצים את ירושלים. מה שמפחיד אותי זה שבסוף כולנו נלך מכאן ורק האדמה תישאר".

אדם זה כל אדם, ואני לא חושבת על גירסה אחרת

אני מבקשת מסובחי שיספר לי על רעיון אחד חשוב מהקוראן, לאורו הוא חינך את ילדיו, והוא מתחיל משפטים שונים, ובכל פעם חוזר בו. לבסוף הוא אומר: "אני לא רוצה לטעות בקוראן אז תסתכלי ותראי בעצמך, כל מה שכתוב בו חשוב. אבל לימדתי את הילדים שלי שכולנו יצאנו מבן אדם אחד. אדם הוא האבא של כולנו, ולכן בסופו של דבר אנחנו כולנו ממש אחים".

והדודה המבוגרת, שיושבת בצד, מתפרצת ומוסיפה בחיוך: "לא רק אדם, גם חווה היא האמא של כולנו. אתם באמת מאמינים שאתם באתם

לעולם ממישהו אחד ואנחנו ממישהו אחר?".

עוד הם מדברים, ובראשי מתנגנת המשנה ממסכת סנהדרין הקובעת (סנהדרין ד, ה): "לפיכך נברא אדם יחידי. ללמדך שכל המאבד נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" ואני משביעה את עצמי בשם כל הקלישאות שבעולם, לא לזכור את מחלוקת הגרסאות ארוכת השנים בשאלה האם המשנה מתייחסת ל"אדם" באשר הוא, כפי שאני בחרתי לצטט, או רק ל"אדם מישראל" – לפי גרסאות אחרות. אני לא חושבת על זה. אני לא חושבת על זה. אני לא חושבת על זה. היום אני זקוקה יותר מכל למעט אמונה מוצקה בצלם אלוהים שנמצא בכל בני האדם.

רגע לפני שאנחנו נפרדים, נאדה ואני מחברות את המחשבים הניידים שלנו לרשת של בית החולים, ומציעות זו לזו חברות בפייסבוק.

היום, לגמרי באמת, בנחמת הקלישאות אנוחם.

והלוואי שתהיה שבת שלום.