הכל מתחיל בבית: איך תעזרו לילד להצליח בביה"ס

כל הורה רוצה שהילד שלו יצליח בבית הספר, בין אם בפן המקצועי ובין אם בחברתי, ושהוא יחוש בו ביטחון ואושר. אך כדי שזה אכן יקרה חשוב שיהיה  בסיס חזק - וזה כמובן מגיע מאיתנו, ההורים, מהבית והמשפחה. כדי שילד יוכל לפרוח במסגרת הלימודים הוא צריך לקבל את הכלים הנכונים במסגרת המשפחתית, שיאפשרו לו להתמודד עם הקשיים שמוצבים בפניו.    

הכתבות הקודמות בסדרה:

בלי מלחמה: 3 כללים שיגרמו לפעוט לשתף פעולה

רוצים לחנך אותם? אז תפסיקו כבר לצעוק!

"אני רוצה עכשיו!"; איך לגמול ילד מפינוק

"אני סתם לוזר": איך לגרום לילד להאמין בעצמו

איך לגדל ילדים עם דימוי עצמי גבוה? 7 עצות

בלי "איך היה בגן?": הדרך לתקשורת אמיתית עם הילד

נתחיל ונאמר שילדים מגיעים לעולם מצויידים במטען גנטי ייחודי. לאחר מכן הם פוגשים בסביבה (המשפחה, ואחר כך קבוצות חברתיות נוספות) ומתוך האינטראקציות שלהם עימה הם בוחרים אילו תכונות לשכלל. במילים אחרות, ילדים אינם נולדים חצופים, עקשנים או מפונקים. הם מפתחים את התכונות אשר לדעתם יאפשרו להם להרגיש מורגשים ומשמעותיים במשפחתם.

הבחירות של הילדים הן, כמובן, סובייקטיביות ואנחנו יכולים להבין כיצד ילד מאמץ תכונות מסויימות. הבשורה טובה: נוכל גם לסייע לו להיות פחות מפונק, יותר עצמאי ועוד - מה שחשוב במיוחד כאשר ילד הולך לבית הספר, וודאי אם זו הפעם הראשונה.

על מה, אם כן, חשוב להקפיד כדי לעזור לילדים שלנו להתמודד הקשיים שעומדים בפניהם במערכת החינוך?

האווירה המשפחתית מייצגת את ההיגיון הפרטי של המשפחה: הערכים החשובים לנו, דרכי התקשורת, אורחות חיינו.

אווירה מעודדת מאפשרת לכל אחד מהילדים להתפתח: לגדול ולצמוח על פי הפוטנציאל הגלום בו, ועל פי בחירותיו.

באווירה תחרותית הילדים במשפחה מנהלים תחרות זה עם זה. המסר בבית הוא: "הכי חשוב להיות מספר 1". אבל בכל תחום רק אחד מהילדים יכול להיות הראשון, ולכן אם אחי הוא תלמיד מצטיין, אני אחפש לי תחום אחר להצטיין בו.

אם אנחנו נוהגים להשוות בין הילדים ומדרבנים אותם להתחרות זה בזה (מי יגיע ראשון לאמבטיה? מי יסיים ראשון לאכול?) - זה הזמן לעבור מתחרות לעידוד. כאשר אנחנו מעודדים, כל ילד זוכה לעידוד על הכוונות שלו, על הניסיונות שלו, על ההשתדלות – על התהליך כולו, לא רק על התוצאה!

בדרך זו אנחנו יכולים לעודד תמיד את כל הילדים ולאפשר לכל אחד מהם לצמוח ולהתפתח יחסית לעצמו – ללא איום של תחרות והשוואות. באווירה מעודדת, כולם יוכלו להגיע להישגים – לא מתוך תחרות, אלא מתוך מימוש עצמי.

במקום לשאול: "גם אתה תהיה תלמיד מצטיין כמו אחיך?", האירו את נקודות החוזק של כל ילד. אמצו דרכי חינוך, אשר מאפשרות לכל בני המשפחה להרגיש ולהיות מורגשים ונחוצים.

ילד שעולה לכיתה א' ויודע שהמשפחה היא מקום מוגן שניתן לקבל בו תמיכה, לשתף בהצלחות ובשגיאות ולהיות שייך ללא תנאי – הוא ילד פנוי למשימות הלימודים. ילד, אשר חווה לחץ רב והשוואות – יהיה יותר לחוץ ופחות פנוי למשימותיו. אווירה מעודדת תאפשר לו להפנות את משאביו לצמיחה, חופשי מנטל ההוכחה כי הוא עומד בציפיות.

2. דרכי חינוך נכונות 

ישנן דרכי חינוך רבות, אך הפעם נתייחס לפינוק, ביקורת ועידוד. 

פינוק

פינוק היא דרך חינוך שאיננה מומלצת, כי היא מרחיקה אותנו מהמטרה: לגדל ילד עצמאי, אחראי ובעל תחושת ערך טובה. לכן, אם הילד מפונק, המשימה שלנו תהיה לגמול מפינוק. הורים מפנקים לא מאפשרים לילד לדחות סיפוק, לחוות תסכול, כשלון או מחיר של ההתנהגות שלו.

הורים לילדים שעולים לכיתה א' מצפים מהם לגלות התנהגות "בוגרת". כדי לגלות התנהגות בוגרת – להצליח להכיל תסכול ולדחות סיפוק - עליהם להיגמל מהפינוק. אך מדובר בתהליך. אם פינקנו אותם במשך שש שנים כדאי שנבין כי הם גיבשו השקפת עולם מסויימת (אני המלך, אתם נמצאים פה כדי להנעים את חיי), אותה אנחנו רוצים עכשיו לשנות. השינוי דורש היערכות.

שיחה עם הילד: אמרו לו: "עד עכשיו אספנו את הצעצועים כשסיימת לשחק/ הפסקנו לתלות כביסה כשרצית משהו - אבל עכשיו אתה ילד בוגר, שעולה לכיתה א'. אנחנו זקוקים לעזרתך ולהתחשבות מצידך.

מתן מענה אמיתי לצרכיו: קיבעו "חוג אמא/אבא", נאמר בכל יום, משעה חמש עד חמש וחצי. אמרו לו שבזמן זה תשחקו עמו, תקראו, תציירו. הדגיש בפניו כי בשאר הזמן הוא יכול לשחק עם חברים, עם האחים או עם עצמו.

תקיפות אדיבה: זוהי תקיפות כלפי עצמי (ההורה). יש לנו מטרה, ואנו נחושים להשיגה. נזכיר לילד: בחמש מתקיים החוג שלנו – אז אוכל לקרוא לך סיפור. את רוצה ארטיק? קחי לך מהמקפיא. אנו אדיבים כלפי הילד – פונים אליו בנועם – אין כעס ואין טענות. הוא עובר עכשיו תהליך גמילה, וזקוק לסבלנות ועידוד.

מומלץ מאוד ליצור מציאות ביתית, אשר עולה בקנה אחד עם החיים האמיתיים. בחיים האמיתיים, הילד שלנו איננו בן יחיד (בכיתה א' יהיו ילדים נוספים), אין לו משרתים (הוא צריך להוציא בעצמו ספר, מחברת, קלמר) ואף אחד לא ינחם אותו, כאשר הוא מצביע וממתין לתורו. יצירת מציאות ביתית "בועתית" ומפנקת, שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות החיצונית, גורמת לילד לחוש שוב ושוב כמו עולה חדש: בכל פעם שהוא יוצא מהבית, הוא פוגש קודים, אשר עבורו הם שונים ומשונים.

ביקורת

ביקורת זו דרך חינוך שאיננה מומלצת כי היא אינה מקדמת אותנו לקראת המטרה – לגדל ילד עצמאי, אחראי ובעל תחושת ערך טובה. לכן: בלי ביקורת, בבקשה!

לביקורת עשויות להיות השלכות, אשר פוגעות גם בדימוי העצמי של הילד, וגם ביחסים שלו עם הוריו. הביקורת אינה בונה. רוצים לבנות? האירו את כוחותיו ואת יכולותיו – עודדו!

עידוד

עידוד היא דרך חינוך מומלצת, כי היא מאפשרת לילד לגדול עצמאי, אחראי ובעל תחושת ערך טובה. ילדים אינם נולדים עם דימוי עצמי – הם מפתחים אותו!

הדימוי העצמי כולל את הדברים שאני יודע על עצמי, או, אם נדייק, חושב על עצמי: אני יכול/לא יכול, אני טוב/לא טוב ב... האם אני בעל יכולות, או חלש, קטן ותלותי? האם אני ילד שנעים להיות בחברתו? האם אני מסוגל לתרום, או שתפקידי הוא רק לקבל? ועוד.

רוצים לבסס אצל הילדים דימוי עצמי חיובי? עודדו אותם. עידוד הוא כל מה שמעלה את ערך האדם בעיני עצמו, וגורם לו לחוש שהוא מסוגל. כולנו זקוקים לעידוד – תמיד. בתקופת מעבר (מהגן לכיתה א', למשל) העידוד חשוב במיוחד.

חשוב להדגיש שעידוד אינו שבח. שבחים מתייחסים לתוצרים, לתוצאות (כל הכבוד – קיבלת 100!). עידוד מתייחס לתהליך – ולכן הוא זמין תמיד.

4. התייחסות אישית בתוך המערך המשפחתי 

המערך המשפחתי מורכב משני היבטים: היבט אובייקטיבי (מיקומו של כל אחד במשפחה: בכור, שני, שלישי וכו') והיבט סובייקטיבי (מי אני? איך אני מרגיש ביחס לאחרים במשפחה? האם אני מתקבל כאן? האם אני נחשב יותר/פחות מהאחים שלי?).

לכל ילד במשפחה מיקום ומקום. המיקום במשפחה הוא נתון. על המקום במשפחה – כיצד ירגיש בה כל ילד – יש לנו השפעה רבה. כל ילד בוחן: מהי המשמעות שלי במשפחה שלנו? התשובות נתונות, כמובן, לפרשנות הסובייקטיבית של הילד. פרשנות זו מושפעת מגורמים שונים, כגון מינם של הילדים, הפרשי הגילאים ביניהם ומאפיינים ייחודיים (ילד בעל צרכים מיוחדים, ילד מחונן). 

מה יכולים ההורים לעשות כדי לאפשר צמיחה מיטבית לכל ילד? אפשרו לכל הילדים לקבל התייחסות אישית,

לתרום למשפחה, להיות משמעותיים. אפשרו לכל הילדים להתנסות בהנהגה: שיחה משפחתית היא דרך נפלאה, לאפשר לכל ילד בתורו להוביל את המועצה המשפחתית.

איך זה מתנהל? המשפחה כולה מתכנסת, ביום ובשעה קבועים וידועים, ל"שיחה משפחתית". אחד הילדים מנהל את השיחה: הוא זה שמעניק רשות דיבור לנוכחים. בני המשפחה יעלו נושאים שונים לדיון, ויקבלו יחד החלטות. למשל: שני הילדים חולקים חדר משותף. כאשר אחד מהם מזמין חבר לישון אצלו – האם האח השני ישן איתם בחדר? ישן בסלון? האח והחבר ישנים בסלון? אפשר לנסח הסכם, אשר תקף לשבוע, ובשבוע הבא, בשיחה המשפחתית, נבדוק יחד אם ההסכם מתאים לנו, או שאנו מעוניינים להכניס בו שינויים.

שנה טובה!

הכותבת היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית יישומית, מורה במדרשה להנחיית קבוצות, מכון אדלר