ים עבודה

מנהל אגף כבישים בעיריית ראשון לציון יושב ברחוב גולדה מאיר 22. גם מנהל אגף החזקת מוסדות. מינהל איכות הסביבה ממוקם במאירוביץ' 2, ממונה תחום תברואה בבן צבי 4, ויש סדרה של בעלי תפקידים ברחובות הרצל והלח"י. והמשרד של אלי שוורצברג, מנהל אגף חופים ואגמים? הכתובת הרשמית שלו היא "חוף הים".

אין דרך נהירה יותר להמחיש את הדיסוננס בין התואר המוניציפלי הרשמי, על כל המשתמע ממנו, לבין האיש ומקום העבודה שלו בפועל. הדבר האחרון שאתה מצפה לו כשאתה בא לפגוש מנהל אגף בעירייה זה חיוך מאיר של בנאדם בחולצה קצרה, ספידו ונעלי ריצה בלי גרביים. אבל זה מר שוורצברג, וככה הוא פותח את יום העבודה שלו. השעה קצת לפני שבע בבוקר של יום שישי בתחילתו של החופש הגדול, ויש לו חתיכת אופרציה להתחיל להניע. אחרי הכל, הוא המנהל של הים.

(צילום: אלי פנגס)

אחד כמוני וכמוכם, שהולך מדי פעם לים בסבבה שלו, לא באמת קולט מה נדרש כדי לספק לו את האופציה הפשוטה הזאת ולוודא שיחזור ממנה מחייך ובחיים. רק בהתלוות לאדם כמו אלי שוורצברג בפתיחת יום ים של סוף שבוע, נופל לך האסימון: יש אלפים כמוך, וכדי לטפל בכולם צריך למקם כוחות ולוודא התנהלות של מכונה משומנת. הרי כשאנחנו באים בעדרים ליהנות מהים התיכון, אנחנו דורשים חניה וצל ומקלחות ושירותים ומזון ושתייה - וזה עוד לפני שאנחנו נשרפים בשמש, נצרבים ממדוזות, נוקעים רגליים, שוברים ידיים, נחתכים, הולכים לאיבוד, משתכרים, מתייבשים וטובעים.

בחוף ראשון לציון מתמודדים עם גירסה דחוסה של כל הטררם הזה. מפתיע שמדובר ברצועת חול שאורכה לא יותר מ-1,000 מטר. מדרום היא גובלת בבסיס צה"ל, מצפון נמצא השטח המוניציפלי של בת ים. ורק כדי לסבר את האוזן, הקילומטר היחיד הזה מספק את צורכי הקיט הימי של עיר בת כמעט רבע מיליון תושבים (הרביעית בגודלה בישראל), שמשתרעת מאזור צריפין במזרח ועד צוואר הבקבוק שעל חוף הים במערב.

נתונים כאלה עלולים ליצור אנדרלמוסיה משוללת שליטה, אבל חוף ראשון מסודר למופת. מגרשי חניה עצומים פזורים לכל אורך הפאה מזרחית, ויש שם כל המתקנים והשירותים (מלתחות, הסעדה, שיטור, הצלה, עזרה ראשונה ואפילו אינטרנט אלחוטי). כל זה יושב על תשתית אחידה, מעוצבת ומרווחת, שהצבא הקטן של שוורצברג מתחזק ומתקתק בדרך מעוררת הערכה.

חצי שעה לפני הסיור שלנו כבר הספיק לעבור הטרקטור שגורף את החול. זה אולי נראה כמו טאטוא פשוט, אבל מדובר בביצוע הוראת שעה ביטחונית שלא פג תוקפה כבר 40 שנה: בשנות ה-70 יצאה התראה על הטמנת מטענים בחוף הים, ומאז חורשים לנו טרקטורים ענקיים את החול כל בוקר. אחת לחודש, אגב, הטרקטור הענק הזה מושך אחריו כלי אחר שמסנן את החול ומנקה אותו.

"טקסי!"(צילום: אלי פנגס)

אחרי הסיבוב של הטרקטור מתחילים עשרות אנשי הצוות של שוורצברג להיפרס בחוף. תחנות השיטור והעזרה הראשונה נפתחות, המנקים מצחצחים את כל המתקנים, והמצילים - שעוד רגע נחזור אליהם - מתמקמים בעמדות. זה בדיוק הזמן לסיבוב הבוקר של שוורצברג, שמוודא את המוכנות ומטפל בתקלות ובחוסרים.

הסיבוב הזה מתחיל באזור המינהלת בדרום ומסתיים בתחנת מצילים מס' 4, בקצה הצפוני של החוף, שם אבלה את רוב היום הזה. זה קו ההגנה האחרון, והוא יקר לליבו של שוורצברג: למרות התואר של מנהל אגף, למרות ישיבות התקציב, האיש הוא בראש ובראשונה מציל. שם התחיל את דרכו, ושם יישאר ליבו לעולם. מתחנה מס' 4 הוא יוצא כל יום לריצת בוקר על החוף עם המצילים שלו, ואז מקלחת, וזהו. מבחינתו הכל מוכן ואתם יכולים לבוא.

הרוח והשמש

ראשון לציון התברכה בחוף טבעי ופתוח. אין מולו שוברי גלים, אין נמלים ורציפים, אין מה שיפריע את הפעולה הקלאסית של המים כנגד החול. קו התפר הזה שבין הנוזל למוצק סופג את כל הכוח של הכחול הגדול ממערב, שובר אותו, עוצר אותו ומערבל אותו. אם אתה חושב שיש לך איזושהי רמה של שליטה במתרחש במערכות הגלובליות האלה, אתה טועה בענק. אם נכנסת לים ויצאת ממנו שמח וטוב לב, זה רק כי הוא היה נחמד מספיק להרשות לך. לא יותר.

השעה היא שבע בבוקר של יום שישי, והים מה שנקרא "כמעט פלטה". אדמת ארץ ישראל הצטננה במהלך הלילה, והאוויר הקריר שמעליה נשפך אל האוויר החמים והדליל שמעל הים החם, יוצר בכך רוח מזרחית קלה שמחליקה את פני המים. אלה הם סדרי עולם בבוקר של קיץ ישראלי: עוד איזה שעה או שעתיים יתהפכו פני הדברים, הקרקע תתחמם והים יתחיל לשלוח אליה את הבריזה שלו ממערב ואת הגלים והמדוזות ואת כל הבלגן שבשבילו צריך מצילים.

(צילום: אלי פנגס)

קשה להפנים את המורכבות של חוף רחצה עד שאתה עומד עם מציל מנוסה מול הים. ממרומי מה שפעם נקרא "סוכה" והיום הוא "תחנה", הכל פרוס לפניך הרבה יותר ברור. תחנה 4 היא כאמור הצפונית ביותר מבין חמש התחנות של חמשת החופים המוכרזים ברצועת החול של עיריית ראשון לציון (אגב, תחנה 5 היא האחרונה שהצטרפה למניין ונמצאת בכלל בקצה הדרומי, מפקחת על החוף הנפרד שמיועד לאוכלוסייה דתית).

בשביל הטריוויה, חוף מוכרז הוא שטח באורך 150 מטר שהוכר בהליך ביורוקרטי עם הרשות המקומית ועם משרד הפנים. כל חוף כזה צריך לעמוד במכלול דרישות שהופך אותו לחוקי, ובהן מן הסתם גם תחנת הצלה שאחראית עד עומק 200 מטר על 150 המטר שבשליטתה. רק שהסיפור קצת יותר מורכב בתחנה 4: התחנה הייחודית הזאת חולשת גם על 150 המטר שלה, גם על 150 מטר נוספים מצפון לה (חוף מוכרז לספורט ימי שאינו מנועי, ואין בו תחנת הצלה), וגם - בשביל המצפון וערך חיי האדם - על 500 המטר הלא מוכרזים שנמצאים בין השטח של ראשון לציון והלאה צפונה אל התחנה הכי דרומית של חוף בת ים. סופר-תחנה שדורשת סופר-מצילים.

את תחנה 4 מפעיל צוות קבוע של ארבעה. גילי הוא המציל הראשי של החוף כולו ומנהל התחנה המאתגרת הזאת. 30 שנה עומד הבנאדם מול הים, ומאחוריו מצטברים עוד ועוד חיים שניצלו. איתו עובדים זוהר, אלון ועופר. אם יצא לכם פעם לפגוש את אחד מהם, כל הדימוי של גוטה מחוף מציצים יתפורר לכם ברגע. יש להם נוכחות והתנהלות של ספורטאי מקצועי.

(צילום: אלי פנגס)

ארבע או חמש מדרגות במעלה גרם העץ שמוביל אל מרפסת התצפית יש ברז מים מתוקים עם צינור קצר. אתה לא עובר את הקו שלו בלי לשטוף טוב את הרגליים. ההקפדה הזאת משאירה את המרפסת שבקומה השנייה ואת החדר שמאחוריה נקיים וחופשיים מהעקצוץ המעצבן של גרגירי חול. ארבעת כיסאות המנהלים שצופים אל הים מתכווננים לגובה באופן חלק לחלוטין, שהרי מערכת הכוונון שלהם לא בלעה גרגיר חול מימיה. צמוד לאחד הדפנות עומד ספסל משקולות. על הקיר תלויה משקפת 7X50 של בושנל עם עדשות צלולות ומבריקות. מאחור מסתלסל ריח קפה שחור של בוקר. אין ספק בכלל, זאת הממלכה שלהם.

גילי צופה אל הים. הוא מצביע על האזור המותר לרחצה שמסומן בשני טורים של דגלים שחורים, צלעות צדדיות של טרפז דמיוני שנמתח אל העומק. האזור הזה נודד ומוגדר בכל בוקר מחדש; גילי מסביר שעם הזמן אתה לומד לזהות אותו עוד לפני שעלית בבוקר לתחנה, אבל בכל יום מוודאים את גבולות הגזרה בהליכה, וגם בשחייה אם צריך. הרעיון הוא לזהות בים תבנית שחוזרת לאורך כל החוף, ולתחום חלק מסוים ממנה: האזור שבו המים נדחפים עם הגלים לכיוון החוף. זאת הגבעה, שם נערם החול מפעולת המים. הצוות מחפש אחת כזאת שנמצאת קרוב לתחנה בכיוון צפון־מערב, כדי שהשמש של אחר הצהריים לא תסנוור אותם בעבודתם.

מחוץ לתחום הדגלים השחורים, בשולי הגבעה, יש אזור שדרכו זורמים המים בחזרה אל העומק ועל הדרך גורפים איתם את החול; מכאן השם "בור" בשפת המצילים. בבור המים עמוקים יותר והזרם חזק, מושך קודם הצידה מהגבעה ואז מעמיק בקצב שיכול לתפוס את טובי השחיינים עם המכנסיים למטה.

הטובע והקש

זוהר יוצא לריצה על החוף עם שוורצברג. אלון דוחק משקולות בשכיבה, עופר עושה מתיחות, וגילי עדיין עם העיניים על המים. כשאלון מסיים הוא קם ואומר "בוא, תן כמה". אני אומר לו שיעזוב, אבל אז מתערב עופר. עוברות שבע שניות ואני מתחת למוט של המשקולות. אני מנסה להגיד להם שאני לא עושה דברים כאלה, אבל לך תשחיל מילה בין כל ה"שים לו עשרה קילו", "תשאיר ת'עשרים", "אבל הוא ייתפס", "תראה איך הוא בנוי, לכולם נתפסים השרירים". ואז יאללה, סחבק דוחק. נסחף באווירה האתלטית הבריאה.

האנשים האלה חיים ספורט ופעילות גופנית. שני הגופים שהתדיינו מעלי הם יציקות של שרירים ארוכים, מכונות מתוחזקות, מוכנות להזנקה מתוך כוננות מתמדת לתת את כל מה שהם מסוגלים פיזית ומנטלית. לאורך כל היום הם מפעילים את הגוף שלהם, גם אם רק בכמה דקות של מתיחה. הכל כדי להקל עליו את המעבר הטראומטי מהנינוחות של השגחה בישיבה לפיצוץ של הזנקה בשיא המהירות, בשיא הכוח ובשיא האדרנלין שמשפריצה האחריות האולטימטיבית. ספרינט כנגד חיי אדם.

מתחת למרפסת ממתינים בכוננות כל העזרים: גלגלי ההצלה, החסקה הנצחית ואופנוע ים Sea-doo GTI 130. אני שואל למה צריך חסקה אם יש אופנוע ים, וגילי מסביר שאופנוע הים באמת מקל עליהם את העבודה ומייעל אותה לאין ערוך, אבל יש לו חיסרון אחד: הוא מכני. ולמרות שזה לא קרה אף פעם, אי אפשר להמר על היום שבו - אולי, כנגד כל הסיכויים - הוא לא יניע.

(צילום: אלי פנגס)

כשמציל קופץ למים הוא מחליט באיזה כלי להשתמש לפי המרחק והסיטואציה. יכול להיות שבשביל אדם קל, 17 מטר מהחוף, מספיקה פריצה מהירה עם הגלגל. אבל לא מעט מקרים דורשים פריקה והתנעה של הסידו. באותו בוקר תירגל הצוות תרחיש שבו גולש מחוף הספורט הימי נזקק לעזרה; מרגע ההזנקה ועד שהגיע האופנוע אל הזירה עברו פחות מ-30 שניות. בלי האופנוע יש ריצה של לפחות דקה לפני הכניסה למים, ואז חתירה של 30-40 מטר נגד הגלים.

בזמן היעף המימי של המצילים על האופנוע מודיע בקשר מנהל התחנה גילי על מיקום האירוע, ומדווח כמה מצילים נכנסו ואיך. את זה צריכים לשמוע מנהל החוף, החובש התורן, הפקחים ושאר תחנות ההצלה דרך מוקד 200 העירוני. עד שזה קורה, הטובע המדומה כבר על החוף מתחת לתחנה, וזוהר ואלון עושים לו החייאה.

אם עולה בכם התהייה איך מרגיש מי שמחולץ ככה מהמים, אז בדיוק בשביל זה אני צועד לתוך הים ועובר על הפינה של טור הדגלים, היכן שהבור החל לנגוס בגבעה. עוצמת הזרם בגובה הירכיים חזקה מספיק לאלץ אותי לנעוץ בהונות בחול כדי לא להיגרר איתו. אחרי משחה קצר אני ממתין בעומק 30 מטר. לאדם מאותגר גופנית כמוני זה מספיק כדי להתעייף ולהרגיש את הדגדוג הקטן של תחילת פניקה. עכשיו אני מבין איך השניות המעטות שעוברות עד שהאופנוע מגיע יכולות להימתח לנצח בראשו של טובע.

עופר על הכידון והגז, מאחוריו זוהר ומאחוריהם גורר הסידו אלונקה צהובה וצפה. עוד לפני שאפשר להבין מה קורה, האופנוע שהיה מכוון לראש שלך עד לפני שנייה סוטה הצידה ומגיש לך את האלונקה. מעליך עף זוהר ונוחת במים מאחור. מיד הוא מניף אותך ושם אותך בשכיבה על הנגרר הצף, כאילו לא באמת משנה לו כמה אתה שוקל. אחר כך הוא נשכב עליך, מצמיד אותך בשתי ידי גרזן אל האלונקה, ומשחרר לעופר "סע".

ברגע הזה עולה הסידו GTI לפול-טורים, מטיס אחורה סילון מים של 130 כ"ס ועף קדימה בתאוצה שכמעט תולשת לך את הידיים מידיות האלונקה. אדם מחוסר הכרה לא אוחז בכלום, אז המציל צריך לקבע אותו לאלונקה בכוח הידיים כנגד הגז הזה, והנה עוד הסבר לזה שזוהר ואלון ועופר בנויים כמו עגורנים. רק אחרי הנחיתה על החוף מרגישים פתאום בכל הגוף כמה ברוטלית וחזקה יכולה להיות הענייניות ההכרחית של פעולת חילוץ כזאת.

העין והלב

אחרי שסיימנו לשחק במים מגיע זמן ארוחת הבוקר. אני מתחיל לטפס לתחנה, וזוהר תופס אותי בזרוע ופוקד "שטוף רגליים". לאמור של נעליך מעל רגליך, כי המרפסת שאליה אתה מעפיל נקייה מחול היא.

השעה בסביבות 11 בבוקר, והמרפסת משנה את פניה. ספסל המשקולות חוזר למקומו, השולחן פוסע קדימה וסביבו מסודרים בקפידה ארבעת כיסאות המנהלים. זוהר מסתכל לי בעיניים ואומר ש"מציל בחיים לא יושב עם הגב לים". ליד השולחן הוא יושב על הכיסא הדרומי ומשגיח צפונה, אלון על הצפוני משגיח דרומה, וגילי ועופר יושבים על הפאה הארוכה של שולחן העץ, צופים מערבה. אני עם הגב לים מסתכל על משפחה.

גילי, זקן השבט, הוא דמות אב. ענייני וקצר כשצריך, אבל דואג להם ואוהב אותם כאילו היו בניו. ברור לכל עין שהרביעייה הזאת היא שילוב נדיר של מאפיינים: הם חבר'ה, הם אחים, הם צוות של יחידה מובחרת והם רוחשים הרבה כבוד זה לזה. גילי אומר שבחר את האנשים כך כי אי אפשר אחרת. לא בעבודה קבועה של 12 שעות ביום שבעה ימים בשבוע, בחדר של חמישה על חמישה מטרים.

על השולחן יש סלט טרי שאלון חתך לפני רגע, טחינה ירקרקה וטעימה, פרוסות פסטרמה ולחם. רגע לפני שאוכלים, כולם חובשים כיפה. זוהר נותן אחת גם לי, ואלון מקדש ומברך את ברכת המזון. שלושת הנותרים ממלמלים את הטקסט עם העיניים על הים.

זאת הארוחה המסודרת האחרונה שלהם להיום. היא מתוזמנת כך שתזין אותם בשעות השיא שבהן אי אפשר להסב לשולחן. סביב ניגובי טחינה אחרונים אני שומע סיפורים על יום עם 27 טובעים שחולצו, על מסכנים ועל מטומטמים, על מתים ועל כמעט מתים, על זקן שצורח שגנבו את לו את הבגדים ומזמין משטרה רק כדי לשמוע שהוא בכלל תלה את השקית שלו על התחנה השכנה. וזה עוד כלום לעומת ימים של דגל שחור בסוף השבוע, שבהם נאלצים המצילים לחסום בגופם אנשים שמנסים להיכנס למים כי כבר שילמו על החניה ומי אתה בכלל.

אחרי הארוחה אני דוחף את שולחן העץ למקומו, ורואה שעל הקיר מעליו תלוי דף מנוילן שכותרתו "איגרת הרמב"ן", ובתוכה השורות שאומרות: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס... וכאשר תינצל מהכעס, תעלה על ליבך מידת הענווה, שהיא מידה טובה מכל מידות טובות". אמן.

שוורצברג מזמין אותי לסיור עיכול בטנדר. במהלכו אני מגלה שלא לחינם נקרא האגף שלו "חופים ואגמים": יש אשכרה שני אגמים בראשון, בסביבת הסופרלנד. כשאנחנו חוזרים אני מגלה שהחוף התמלא. זאת ההתחלה של שעות השיא. גילי אומר שהיום יחסית רגוע כי ברדיו הזהירו מגל חום והודיעו שהמדוזות כבר כאן.

זה הזמן שלי להתמקם על אחד הכיסאות, ובלי לספר לאף אחד לשחק אותה מציל. להיות כל הזמן עם העיניים על הים, לדלג עם האישונים מאדם לאדם, כל אחד ואחד במים. לנסות לוודא על פי התנועות שהוא לא במצוקה ואז להמשיך לאדם הבא, עד שעברתי על כולם ואני שוב מתחיל מהתחלה.

אני מחזיק מעמד אולי חצי שעה. אין דרך מגונדרת לתאר את התחושה: זה פשוט מוציא לך את העיניים. לכן מקפיד גילי לשלוח את המצילים שלו ואת עצמו למנוחה של שעה בחדר האחורי. הוא קריר ומוצלל, ושם חובה לעצום עיניים ולתת להן לנוח. הרוטציה הזאת מסתיימת לקראת שעות השיא של אחר הצהריים. אז כולם בערנות מלאה עם העיניים על הים.

החול והקודש

סביבת התחנה היא זירת התרחשות מתמדת. אנשים ניגשים לקבל חומץ לטיפול בצריבת מדוזה, מבקשים מים אם אפשר, מחפשים קרוב שנעלם לרגע. עופר שולח את הפקח למטה, לבקש ממשפחה להזיז את השמשייה כמה מטרים אחורה כי היא מסתירה חתיכה קטנה של מים. אני תוהה מה זה משנה לו, ובלי שאשאל בקול רם הוא מסביר שהבד הצבעוני מסתיר גודל של ילד קטן. חצי דקה עם הפנים במים בלי שמישהו יקלוט אותו, והחיים שלו מסתיימים. אבל אב המשפחה מתמרמר. אחד החבר'ה ניגש לדבר איתו בענווה והוא מתפנה עם השמשייה לאחור.

בחוף הספורט הימי מתקרבת מפרשית קטנה אל החוף. במשבר הגלים היא תופסת אלכסון, ואחד הגלים מניף אותה והופך אותה. הגבר שעליה מזנק דרך הצד הגבוה, והאישה שאיתו מאחרת בשבריר שנייה ונשפכת אל הצד הנמוך. דופן הסירה המתהפכת מצליח איכשהו לפספס את הראש שלה. יושבי מרפסת התחנה נדרכים ברגע, אבל אז הראש שלה יוצא מהמים צוחק. היא לא קולטת שהייתה מרחק ארבעה סנטימטרים מאיבוד הכרה מתחת למים, חמישה מטרים מהחוף.

מישהו נשען על אחד הדגלים ומעקם אותו. שלושה עובדים זרים מושכים לכיוון העומק. שניים מהם מסווגים כשחיינים גרועים וזוכים לתשומת לב מיוחדת ומתמשכת. מימין למבנה יש חבורה של צעירים. אחד מהם שיכור מהתחת: מתנדנד, כושל, בקושי מצליח לדבר. כמה דקות אחר כך הוא במים, נופל מהרגליים כל חצי דקה. יש לו בגד ים עם פס אדום, וכל הרביעייה כבר סימנה אותו מזמן ויודעת אם הוא במים או על חול מבטחים.

ככה זה נמשך ונמשך ונמשך. בעונת הרחצה מדובר ביום עבודה של 12 שעות ובשבועות רצופים של עבודה. אין שבתות חופשיות, אין לצאת לסידורים, אין "הילד חולה". זה מבחן סבולת ארוך וחם שאי אפשר לאבד בו ריכוז לרגע. מאה אחוז מחויבות למקצוע ולמשימה המקודשת שבצידו.

לקראת השעה חמש תם הזמן שעמד לרשותי. אני נוטש את המצילים בזמן הכי בעייתי, כשהשמש מסנוורת את התחנה ומספר המתרחצים הכי גדול, וחופש גדול וכל הנערים כבר הספיקו להשתכר, וכל הילדים הקטנים כבר עייפים וההורים שלהם מאבדים ריכוז אל מול המלתעות הכחולות של הים. שעתיים אחר כך צריך להילחם עם כל אלה ולוודא שהם לא נכנסים למים אחרי שעות הפעילות של תחנות ההצלה. רק אז מסתיים היום, ולמחרת יש עוד אחד כזה ועוד אחד ועוד אחד, עד שיתחיל לרדת כאן גשם עוד איזה ארבעה חודשים אם ירצה השם.

יום השישי הרגיל הזה בשיא הקיץ מסתיים בלי אירועים מיוחדים ובלי הזנקות. בשביל גילי, זוהר, אלון ועופר, והקולגות שלהם בתחנות האחרות זה יום טוב. מעולה אפילו. "מציל טוב באמת", הם אומרים, "הוא מציל יבש".