הדברים הקטנים האלה / על ההפסד למונטנגרו
החטאות מהקו מצד אחד, סלים קלים מצד שני, ומעל לכל, המהירות בה התרגלנו להצלחה. עידו אשד מנסה להבין מדוע נבחרת ישראל נכנעה למונטנגרו בבית. ועכשיו - אסטוניה
החשש ממשחק חשוב שמגיע רק 48 שעות אחרי הצגה גדולה, מבוסס על כמה מרכיבים. ראשית העייפות, במיוחד כששלושת הכוכבים שלך שיחקו 36 דקות ביום שלישי. וסימני התשישות אכן ניכרו. שנית הסטטיסטיקה - ההיא שיש לה נטיה להתאזן ולהתיישר. אם ארבעה שחקנים שלך תפסו יום גדול, אימא סטטיסטיקה מספרת שבממוצע שניים מהם לא יצליחו לשחזר את ההצגה. ליאור אליהו ויוגב אוחיון לא היו במיטבם, אבל בהחלט נתנו משחק טוב.
אבל הבעיה העיקרית היא המהירות שבה מתרגלים להצלחה, והציפיה של הראש ובעיקר של הגוף שכל מה שעבד רק לפני יומיים יצליח שוב. זו תופעה טבעית וברורה, והחוכמה היא להבין בזמן שהפעם זה יהיה אחרת. ומונטנגרו היא קבוצה שמזכירה לך מהר מאוד שהיא סיפור שונה לגמרי מהאחות הגדולה מסרביה.
כי בניגוד לסרביה, מונטנגרו היא קבוצה. אין כוכב ואין סוליסטים, ויש מאמן ששולט בכל מה שקורה (ויסלח לי איבקוביץ' הגדול). שומרים כמו קבוצה, מתקיפים ביחד,
ובעיקר מענישים אותנו על החולשות שלנו. אין לנו גוף גדול מתחת לסל אז חופרים על אליהו ואלכס טיוס, ממלאים אותם בעבירות, ולוקחים 17 ריבאונדים בהתקפה. הלוואי שהיו לנו איזה דובייביץ' או דאשיץ', סוסונים מוכשרים כאלה. הם דוחפים את אליהו וכספי לזריקות מאולצות שהם לא יודעים לבצע.
מה עוד חדש ב-ynet ספורט?
הגארדים האדומים שומרים צמוד כל כך, שאף אחד לא מסוגל באמת לחדור להם על הרגליים ולייצר יתרון. יוגב נראה עייף ומקל שיחק הרבה, אבל כבר אין לו ביטחון בכלל. אנחנו בקושי מצליחים להוציא שלשה, שלא לדבר על לקלוע (שלשה ראשונה רק על הבאזר למחצית). מסתבר שלא במקרה הם הגיעו הנה ללא הפסד. ולא במקרה הם גם יוצאים מכאן ככה.
ניסינו להפוך את המשחק באותו הנשק - הגנה. ועדיין, כל סל קשה לנו כמו צליחת ים המלח, ולקראת הסיום העבירות מצטברות. כספי עם ארבע, אליהו יוצא עם
חמש. במצבים האלה מתברר עד כמה הקבוצה שלך מאומנת, ומתגלה האופי האמיתי של המנהיגים שלך.
ולמנהיג שלנו, זה שיש לו מספיק יכולת וביצים, קוראים עומרי כספי. הוא לקח הכל על עצמו. זה הכי טוב שלנו, וזה לא הספיק. ויותר גרוע, לא תפקדנו מנטאלית בסיום. לא עשינו עבירה במתפרצת כדי לעצור סל קל, ואחרי תרגיל מפסק זמן מסרנו לטיוס בצבע, והמונטנגרים המאומנים כן עשו.
החטאנו כרגיל מהקו, ולעומתנו הם קלעו בקור רוח. כל הדברים הקטנים האלה מצטברים בסוף. ושוב הם חזרו עלינו ברבע האחרון מפיגור של שבע הפרש לניצחון. קבוצה מאומנת לעילה ולעילה, של הלוקה ההוא מנהריה. ועכשיו יוצאים לאסטוניה למשחק על כל הכרטיס. ואני אומר לעצמי ששוב נצטרך להרים את הראש אחרי עוד הפסד מתסכל. עצמי עונה לי: גם לזה עוד נצטרך להתרגל.
לפנייה לכתב/ת 
