המצלמה של העתיד, לשעבר: הדייט שלי עם לייקה
אגדה אורבנית על מצלמת לייקה נדירה ללא מספר סידורי שלחה את יניב ברמן אל עזריאל קלמן. את אותה מצלמה אגדית הוא לא זכה לראות - אבל גילה שלייקה אחרת, של משפחת קלמן עצמה, טומנת בחובה סיפור מרתק לא פחות. פרק שלישי בסדרה
מאז ומתמיד חלמתי להחזיק בידי מצלמת לייקה ולצלם איתה. לייקה היא ללא ספק גולת הכותרת בכל מה שנוגע לציוד צילום. השתמשו בה גדולי הצלמים של עידן הפילם, כמו הנרי קרטייר-ברסון ואנדראס פנינגר, ואפילו הצלמים הישראלים הידועים אלכס ליבק ודוד רובינגר.
לכתבות הקודמות בסדרה:
סיפור אחד הסעיר במיוחד את דמיוני, אודות לייקה נדירה שלא חרוט על ראשה מספר סידורי. שמעתי את הסיפור מפיו של אהרון גורביץ', אספן מצלמות שהכיר את הבעלים של אותה מצלמת לייקה מיוחדת. הסיפור, שנשמע כמו אגדה אורבנית, מתחיל בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה. בחור יהודי, ניצול מחנות הריכוז, טופל בבית חולים של הצלב האדום שליד העיר וצלר בגרמניה, ונהנה מאספקה שבועית נאה של חפיסות סיגריות. באותם ימים לא היו מודעים להשפעות השליליות של העישון, כך שהבחור יכול היה להנות מההשפעות החיוביות בזמן שהיה יושב ומעשן במרפסת ביתו.
צפו: המסע של יניב ברמן בעקבות מצלמת הלייקה
סיגריות היו מצרך נדיר בימים שלאחר המלחמה. שכן גרמני, מהמרפסת הסמוכה, השתוקק מאוד לסיגריות והציע לבחור היהודי עסקה: הוא יקבל חפיסת סיגריות כל שבוע ובתמורה ייתן לבחור היהודי חלק ממצלמה שאותו יגנוב מהמפעל שבו הוא עובד. למזלם של שני הצדדים, הפציינט היהודי לא היה צריך כל-כך הרבה סיגריות, וחשב שזה יהיה נחמד שתהיה לו מצלמה. השניים לחצו ידיים והעסקה יצאה לדרך.
השבועות חלפו במהירות, כאשר האחד יכול היה לחזור ולעשן והשני החל אוסף חלקי מצלמה. לאחר מספר חודשים השכן ביקש חפיסה כפולה של סיגריות, שבעבורה הבטיח להעניק ליהודי את החלק הגדול והחשוב ביותר - גוף המצלמה. באותו סוף שבוע, כאשר כל חלקי המצלמה מונחים מולו, ישב השכן להרכיב את המצלמה, בדיוק כפי שעשה בעבודתו במפעל של חברת ארנסט ליץ. המצלמה הזו היתה לייקה, ומאחר שלא עזבה מעולם את המפעל כמוצר מהשורה, לא הוטבע בה המספר הסידורי. שנים רבות חלפו, והיהודי עזב את גרמניה ועלה לישראל. במהלך שנות השבעים הוא מכר את המצלמה לצלם ואספן מצלמות בשם עזריאל קלמן.
כאשר שמעתי את הסיפור שמתי לעצמי למטרה לפגוש את עזריאל ולרדת לשורש הסיפור. גיליתי שבבעלותו חנות קטנה ברחוב קינג ג'ורג' בתל-אביב. אני מכיר את המקום ואת חלון הראווה הקטן העמוס לעייפה במצלמות פילם ישנות, אך תמיד מצאתי אותה סגורה. חשבתי שזה עוד אחד מאותם מקומות שכמו קפאו בזמן וממתינים בסבלנות עד שתסתיים התביעה המשפטית שבין צאצאיו של בעל החנות, הנאבקים ביניהם על בעלות הנכס. אהרון גורביץ', שסיפר לי את הסיפור על הלייקה, בישר לי שהחנות אינה נטושה, אך שאם אני רוצה לפגוש את עזריאל, יהיה עלי להגיע למקום בשעות הבוקר המוקדמות.
פגשתי את עזריאל יושב לפני החנות שלו, משוחח עם העוברים ושבים. בין לבין הוא מתחזק בנאמנות פינה מיוחדת עם מים לכלבים ולחתולים. להפתעתי הרבה, לא לקח זמן רב עד שהוא סיפר לי בעצמו את הסיפור על הלייקה נטולת
המספר הסידורי שבבעלותו. מפיו של עזריאל הסיפור נשמע מעט שונה. אתם יודעים איך סיפורים כאלו מתגלגלים מאוזן לאוזן, עד שכמעט בלתי ניתן לזהות אותם. אך בסיפור של עזריאל עדיין היתה מצלמת לייקה, ועדיין לא היה עליה מספר סידורי.
אמרתי לעזריאל שאשמח לראות את המצלמה ולנסות להפעיל אותה מחדש בשביל כתבה. הוא סירב בכל תוקף ואמר שהוא לא מוכן להוציא אותה מהכספת, מתוך פחד שאנשי חברת לייקה ירדפו אותו בגללה (אחרי הכל, בל נשכח שמדובר במצלמה גנובה). הייתי מאוכזב מאוד, למרות שביני לבין עצמי חשדתי שהסיפור הזה טוב מדי מכדי להיות אמיתי.
עזריאל, שראה את האכזבה ניכרת בפניי, הכריז שיש לו לייקה אחרת להראות לי, עם סיפור מעניין משל עצמה. מדובר במצלמת הלייקה של אביו של עזריאל, אותה קנה בבוקרשט בשנות העשרים של המאה הקודמת. אני חייב להודות שמבחינתי אין כמעט דבר מרגש יותר מאשר להפיח חיים במצלמה ששירתה כמה דורות של אותה משפחה, על כל הערך הסנטימנטלי הטמון בה. קבענו להיפגש שבוע מאוחר יותר, בכדי לאפשר לעזריאל לחפש תמונות שמצלמת הלייקה המשפחתית שלו צילמה בשנות השלושים והארבעים. הזמן הזה היה מספיק בשבילי בכדי לעשות תחקיר על לייקה - הרולס רויס של המצלמות.
חדש: המצלמה של העתיד!
למען האמת, רולס רויס אינה בדיוק המקבילה הנכונה. אמנם הלייקה תמיד נחשבה לאחת המצלמות היקרות בשוק, אך הייחוד שלה הוא בתרומתה המרכזית לתהליך הפיכת מצלמות ופילם לקטנים ונוחים יותר לשימוש. הכל התחיל עם מהנדס אופטיקה בשם אוסקר ברנק (Oskar Barnack) שעבד בחברת ארנסט ליץ, אשר התמחתה בייצור אופטיקה ומיקרוסקופים. אוסקר אהב צילום, ודפי ההיסטוריה של החברה מלמדים שהוא סבל מאסטמה חמורה, מה שהקשה עליו לצאת לשטח עם הציוד הכבד. מתוך המגבלה האישית הזו, צמחה המוטיבציה של אוסקר להקטין את ציוד הצילום.
באותם ימים, של 1911, הכל היה גדול, שלא לומר ענק, כך שהקטנה של הציוד היוותה ללא ספק שלב חשוב באבולוציה. אוסקר רצה להשמיש את הפילם בגודל 35 מ"מ הסטנדרטי שבו השתמשו אדיסון והאחים לומייר בתעשיית הסרטים. במקום להשתמש בפילם בצורה אנכית כפי שנעשה במסרטות, הוא התקין אותו במאוזן במצלמת התמונות שלו, מה שיצר נגטיב בגודל של 24x36 מ"מ (שמקובל למעשה עד היום, ומכונה Full Frame, גם במצלמות הדיגיטליות).
סיפור מפוכח יותר ורומנטי פחות על התפתחות המצלמה הקטנה, מלמד שאוסקר ברנק וחברת ארנסט ליץ רצו למעשה ליצור מכשיר עזר למסרטת ה-35 מ"מ, מה שהתפתח מאוחר יותר למצלמה העומדת בזכות עצמה. בכל מקרה, איך שלא תסתכלו על זה, לקח לאוסקר יותר מעשור ולא מעט אבות-טיפוס, עד שהחברה אישרה לו ב-1925 לייצר את מצלמת ה-35 מ"מ כמוצר המשווק לציבור הרחב. חברת ארנסט ליץ קראה למצלמה "לייקה", שם שלקוח מהמילים ליץ קמרה.
המצלמה הפכה להצלחה מסחררת. בשל מידותיה הקטנות, היא אכן היתה כל מה שאוסקר רצה שהיא תהיה - מצלמה שאנשים יכלו לשאת עימם, ולצלם בקלות תוך כדי שהם עסוקים בפעילויות אחרות. היום אנו כבר מורגלים למצלמות קטנות אשר מלוות אותנו לכל פינה, חלקן אפילו משולבות
במכשירים הסלולריים שלנו, ומאפשרות לנו לצלם ככל שנרצה בלי שום בעיה. אבל ב-1925, מצלמה כה קטנה היתה חידוש עצום, וסימנה את תחילתו של עידן חדש בצילום. במודעת פרסום אמריקנית מאותן שנים, נראית המצלמה כשהיא בתוך כיס החולצה. הכותרת במודעה מכריזה שזו "המצלמה של העתיד".
"לייקה II", שיצאה לשוק ב-1932, הציגה לעולם קפיצת מדרגה נוספת, עם מתקן הריינג'-פיינדר (Rangefinder) המופלא הכלול בגוף המצלמה. המצאה זו הפכה את הלייקה להברקה של ממש. לא רק שהיא היתה נוחה לנשיאה, כעת ניתן היה לכוון ביתר קלות את הפוקוס בעדשה. אז נכון שהיום אנו לא חושבים פעמיים לפני שאנחנו מכוונים את המצלמה שברשותנו אל האובייקט ורואים אותו בפוקוס, אך בשנות השלושים של המאה ה-20, המצאה כמו הריינג'-פיינדר הייתה ללא ספק פורצת דרך (למעשה, המתקן עדיין נמצא בשימוש במצלמות הלייקה המיוצרות כיום).
הלייקה הולידה דור חדש של צלמים, אשר הביאו עימם את אמנות "צילום הרחוב", הידוע גם בתור הצילום הדוקומנטרי. עם הלייקה הצלם יכול היה להסתובב חופשי בתוך הקהל, מבלי למשוך תשומת לב לציוד הצילום שלו, לכוון אל האובייקט, לעשות פוקוס תוך שניות ספורות בלבד ולצלם תמונה מהירה. בדרך זו השיגו הצלמים רגעים קטנים כגדולים, אשר סחפו את העולם בסערה, הן בתערוכות והן על-גבי דפי העיתון.
אגב, אנקדוטה מהזווית היהודית: יש הטוענים שבמהלך מלחמת העולם השנייה חברת ארנסט ליץ עזרה רבות לעובדים היהודים שהיו מועסקים בה (וגם לכאלו שכביכול היו מועסקים בה) להגר לארצות הברית ולמצוא בה עבודה, מעשה שזכה לשם "רכבת החופש של לייקה". בתו של ארנסט ליץ ה-II, ד"ר אלסי ליץ, אפילו ישבה מספר חודשים בכלא משום שסייעה ליהודי לעבור את הגבול לשוויץ. לצד זאת, אספנים רבים בעולם אוהבים לאסוף מצלמות לייקה עם סמלים נאציים וכתובות כמו "Luftwaffe", שמקורן בציוד צילום שנמכר למפלגה הנאצית באותן שנים.
לא היה לי מושג איזה דגם של מצלמת לייקה רכש אביו של עזריאל בבוקרשט, אך למרות האינפורמציה הרבה שאספתי אודות ההיסטוריה של לייקה, ציפתה לי הפתעה. למען האמת, כל מצלמת לייקה הייתה משמחת אותי, אך כאשר עזריאל הוציא את המצלמה מנרתיק העור הבלוי שלה, לא יכולתי שלא להשתאות. לא רק שזו היתה לייקה סטנדרט ("Leica I"), אלא שהמספר הסידורי המוטבע על גוף המצלמה היה בן 3 ספרות בלבד: 671. המשמעות היתה שהמצלמה הזו יוצרה בסדרה הראשונה, והיא אחת מ-870 מצלמות הלייקה הראשונות אשר הוצעו למכירה ב-1925. "היא עדיין עובדת?" שאלתי את עזריאל כשרעד קל בקולי. "כן", הוא ענה לי, מופתע במקצת מהשאלה, "כמו תמיד...".
היו זמנים בחרלאו
הייתי להוט לנסות ולהפעיל את המצלמה. עזריאל מצדו היה הרבה פחות נכון לשחרר את אחיזתו מהלייקה היקרה שהוריש לו אביו. הייתי צריך להרוויח את אמונו של האיש, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היתה לשוחח עמו על ההיסטוריה המשפחתית המשותפת לו ולמצלמה. עזריאל סיפר שנולד בכפר קטן ברומניה בשם חרלאו (באזור מולדובה), שבו היה לאביו סטודיו לצילום. באותם ימים נהוג היה להגיע אל הסטודיו מדי כמה שנים, בכדי להנציח את בבואתה של כל המשפחה על גבי נייר צילום, תהליך שהיה נעשה בידי איש מקצוע בלבד.
אביו של עזריאל, שתמיד חשב על דרכים חדשות להרחבת העסק, שמע על ההמצאה הגרמנית שנקראה "Kleines Bild Film", שמשמעותה "פילם לתמונות קטנות". בעקבות כך הוא נסע לבוקרשט ושם רכש את הלייקה המופלאה. הרעיון היה פשוט: בסופי השבוע אביו של עזריאל נהג לקחת את הלייקה ולצאת אל טבורו של הכפר, שם היו האנשים מתהלכים ומבלים, לבושים במיטב מחלצותיהם. הוא היה מצלם אותם כשהם מהלכים ברחוב או בשדה. מאחר שהתמונה יכלה להיות מפותחת רק בשלב מאוחר יותר בסטודיו, כל לקוח פוטנציאלי קיבל כרטיס אשר הזמין אותו להגיע אל הסטודיו על מנת לרכוש את התמונה. הרעיון הזה הוכיח את עצמו והעסק פרח. כאשר עזריאל התבגר הוא נהג לעזור לאביו, ובסופי השבוע ובחגים היה יוצא למלאכת "צילום רחוב".
מלחמת העולם השנייה הגיעה וליהודים של חרלאו היה קשה להתפרנס. עזריאל כבר לא הורשה ללכת לבית הספר וללמוד מקצוע, אז אביו החליט ללמד אותו את רזי הצילום. לאחר מותו של האב, עזריאל עזב את רומניה ועלה לישראל. הוא פתח סטודיו לצילום והמשיך את המורשת של אביו בארץ. למרות שהוא כבר לא השתמש בלייקה הישנה, הוא שמר לה מקום של כבוד באוסף המצלמות ההולך ומתרחב שלו.
בשנים האחרונות עזריאל, שכבר מזמן יצא לגמלאות, נהנה להגיע לחנות הקטנה שלו ברחוב קינג ג'ורג' ולהעסיק את עצמו בקנייה ומכירה של מצלמות ישנות, וכך ממשיך ומטפח את אוסף המצלמות הנדירות שלו. אמנם בשעות הספורות שביליתי במחיצתו רק אישה אחת עצרה לברר אם הוא מעוניין לקנות את הרוליפלקס הישנה של אביה, אך אנשים רבים עצרו לשוחח עמו על נושאים אחרים, מפוליטיקה ועד מצבה של נבחרת ישראל במשחקים האולימפיים. והיו כאלו שרק אפשרו לכלבם ליהנות משתיית מים בפינה המפנקת שייעד עזריאל עבור ההולכים על ארבע. אני מניח שזו דרך נהדרת להעביר את הזמן כאשר אתה בפנסיה.
כמו באינסטגרם, אבל אותנטי
השעה היתה כבר כמעט צהריים כאשר עזריאל הבין שהדרך היחידה שבה הוא יכול להיפטר ממני היא לאפשר לי לשים פילם חדש במצלמה ולקחת אותה ל"סיבוב". פתאום עלה לי רעיון - למה שלא ננסה לשחזר את הימים ההם, שבהם צילמו עזריאל ואביו את העוברים ושבים במרכז העיר? עזריאל אמנם כבר החל לגלות סימני עייפות, אך הסכים לשתף פעולה. בסופו של דבר הוא אפילו נהנה.
הכנסת פילם חדש ללייקה הישנה התגלתה כבעייתית למדי. בגרסה מוקדמת זו של המצלמה, הכנסת הפילם מתבצעת מחלקה התחתון, ללא כל אפשרות לסדר בנוחות את הפילם במקום המתאים מאחורי התריס. למרות שהמצלמה של עזריאל היא מכשיר גרמני עמיד אשר שרד יפה את השנים, היא עדיין מצלמה בת 87, ולכן אסור לבוא אליה בטענות על כך שהיא דחתה פעם אחר פעם את הניסיונות שלנו לטעון אותה בפילם. לעזריאל היה רעיון. הוא הבריג את העדשה החוצה ודחף את הפילם עם אצבעו מבעד לתריס הפתוח (למצלמה יש מצב Z לתריס פתוח), עד שזה התיישב במקום המיועד.
בזמן שעדשת המצלמה היתה בחוץ, היה לי זמן לבדוק אותה מקרוב ולראות את המצב שבו היא נתונה. העדשה של הלייקה סטנדרט של עזריאל היא עדשת "ליץ אלמאר" 50 מ"מ עם מפתח צמצם f/3.5. העדשה יוצרה במיוחד עבור הלייקה על-ידי פרופסור מקס ברק (Max Berek), שהשתמש
בפטנט ה-Cooke Triplet שהומצא ב-1893 ואיפשר לתקן את רוב העיוותים בקצוות שהעדשות סבלו מהם באותן שנים. לעדשה אין ציפוי אנטי-רפלקטיבי, אשר הושם בעדשות שנמכרו לציבור רק לאחר מלחמת העולם השנייה.
כמו-כן העדשה לא נוקתה מזה לפחות 50 שנה, והיתה מכוסה בשכבה דקה של לכלוך. למרות כל זאת התרגשתי לראות איזו תמונה העדשה הזו תפיק לנו. כיום אנשים משתמשים בכל מיני פילטרים על מנת לתת לתמונות מראה מלפני 50 ואפילו 100 שנים, אז הנה יש לנו הזדמנות לקבל את הדבר האמיתי - פילטר לייקה I (לתשומת לבכם, חובבי האינסטגרם).
לאחר שהצליח במשימת הכנסת הפילם למצלמה, עזריאל הציע לכוון את הצמצם ל-f/9 ואת מהירות התריס ל- 1/200. התחלפנו ביננו בצילום בלייקה, ושמנו מבטחנו במזג רוחם הטוב של העוברים ושבים ברחוב התל-אביבי. בסופו של דבר המשימה התבררה כיותר קשה ממה שחשבתי - האנשים היום נוהגים לתת יותר ויותר את הדעת על שמירת פרטיותם. למזלנו הטוב, עדיין מצאנו כמה נשמות טובות אשר הסכימו לתרום את גופם למען תהליך הריאקציה של הצילום האנלוגי. כרגיל, אני משתמש בפילם צבעוני מודרני, הפעם של חברת Fuji, שישמש לי כקונטרסט למצלמה ולעדשה הישנות. הנה מספר תמונות אשר נולדו מבטן המצלמה. שימו לב לנקודות האור, אשר מקורן כנראה בחורים קטנים בבד המשי העדין המשמש כתריס במצלמה:
הלוואי והיה לי זמן נוסף לבלות עם מצלמת הלייקה של עזריאל. סיור של צילומי רחוב עם מצלמה כזו יכול להוביל להרפתקאות מופלאות. אבל מה אפשר לעשות? מקומה של הלייקה הזו, עם המספר הסידורי הנדיר שלה, מובטח בכספת או במוזיאון. אני צריך ללמוד להסתפק ביאשיקה הישנה של אבי ובמצלמת הקנון הדיגיטלית. הן אמנם לא מצלמות בוטיק, אבל כמו שעזריאל אמר לי כשפגשתי אותו לראשונה: "זו לא המצלמה שעושה את התמונה, אלא האדם שלוחץ על הכפתור". הוא צודק, כמובן. מצלמות הן רק אמצעי. העניין הוא שאנחנו, בני האדם, פועלים לרוב על-פי השראה ואתגר. מה יהיה האתגר הבא שלי, עכשיו שכתבתי על המודל הראשון של הלייקה? אין לדעת... אם יש לכם רעיונות, אשמח אם תכתבו אלי: berman.yaniv@gmail.com.
הערה המיועדת למומחי הלייקה הקוראים את הכתבה: מאז התחלתי לחקור את ההיסטוריה של הלייקה של עזריאל עלו לא מעט שאלות לגבי האותנטיות של המצלמה. מומחים ברשת שראו את התמונות הסבו את תשומת ליבי לפרטים המחשידים הבאים: 1. מצלמות הלייקה מאותה סדרה היו בציפוי ניקל (נראה שחלקה העליון של המצלמה של עזריאל מצופה כרום). 2. העדשה היתה קבועה ולא היה ניתן להבריג אותה החוצה. 3. העדשות היו בעיקר מסוג ELMAX, ולא ELMAR.
יתכן והמצלמה עברה מספר תיקונים, ושלאורך השנים הוחלפו בה חלקים. אמנם פרטים אלו מעניינים מאוד ואולי חשובים לרוכש הפוטנציאלי במכירה הפומבית, אך אני חש שהסיפור במקרה הזה מעניין יותר.
תודות: עזריאל קלמן, אהרון גורביץ, אמיר קרייצברג והתל-אביבים שהסכימו להצטלם לכתבה.
צילומי צבע: יניב ברמן , תמונות שחור-לבן: עזריאל קלמן.
לפנייה לכתב/ת 
