ימים נוראים, אבל ממש: חרדה בישיבות

חודש תשרי טעון החגים בפתח, ובהם ראש השנה ויום כיפור, המכונים גם "הימים הנוראים". משמעותו של המינוח נובעת כמובן ממהותם של ימים אלו, הנחשבים לימי דין חשבון נפש, ומעוררים - מטבע הדברים - יראת כבוד, הוד ורוממות. אלא שאצל חלק לא מבוטל מבחורי הישיבות הצעירים, מקבלים הימים הנוראים את משמעותם הסמנטית הפשוטה – ימים שהם נוראים. בדיוק כמו שזה נשמע.

• מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? כנסו לפייסבוק שלנו
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• מסורב הגט הוותיק בארץ נשא אישה שנייה
• היהודים החדשים: חמישה טרנדים רוחניים/ תומר פרסיקו
• אהרן רזאל שר בשיטת "הכל כולל"   
  

האווירה בישיבות מאופיינת בימים אלו בכובד ראש, ברצינות, ובדריכות כלפי המשפט הנערך על-פי המסורת ביום ראש השנה לכל באי עולם. לא-מעט צעירים מתרגמים את האווירה הזו לתחושות אימה וחרדה מפני יום הדין הגדול והנורא.

בחלק ניכר מהמקרים מדובר בחששות סבירים מפני הרגע הגורלי, אבל אצל אחרים זה עשוי להופיע בצורה של דכאונות קלים, חוסר שינה בשל המתח ולעתים אפילו לקשיים שמזכירים הפרעות טורדניות-כפייתיות (OCD). הצעירים הללו חוששים שלא הצליחו להביא את עצמם לרמה הרוחנית הנדרשת, לא היטהרו די מבחינה פיזית ורוחנית לקראת הימים המכריעים, ולכן הם רועדים.

אין ספק כי בחלק לא מבוטל של המקרים מדובר בהפרעות שכבר קיימות אצל הצעיר הסובל, ו"הימים הנוראים" רק מגבירים אותם, אבל נדמה שלתפיסת החגים הללו בישיבות יש חלק מכריע בחרדה האופפת את אותם נערים.

כך נראה בישיבה

מה בדיוק קורה בישיבות לקראת הימים הנוראים? עם הפצעת יומו הראשון של חודש אלול, מקבל הפן הרוחני שבישיבה הליטאית הקלאסית רה-ארגון, והמוסד כולו נכנס לתקופה שבה המילה "אלול" (במלעיל) הופכת למושג מכונן. כל התנהגות, טובה יותר או פחות, נמדדת לאור המצב החדש: האם ראוי לנהוג כך ב"אלול"?

סדרי הישיבה, שיחות המוסר, והתנהגות הבחורים והצוות מוּכוונים כולם לסדר היום החדש המוכתב מאופיו של חודש אלול. התמונה חוזרת על עצמה בכל עולם הישיבות: הזמן המוקצב לסדרי המוסר – פרק הזמן המוקדש מדי יום ללימוד ספרי מוסר ואתיקה יהודית – מוכפל, שיחות התעוררות מפי "המשגיח" הרוחני מקבלות אופי דחוף ומאיים יותר.

ככל שנוקפים הימים, וראש השנה קרב, גובר המתח באוויר, ותחושה של ציפייה מהולה בחשש מורגשת היטיב בין בחורי הישיבה. כעת, כבר לא מדברים על "אלול" אלא על "רוֹישַוּנֵה" ו"יום כיפער". בחגים עצמם נוהגים מאות אברכים ובוגרי הישיבה לדורותיה לשוב ולהתכנס בהיכל הישיבה, וקולות החזנים שנבחרים בקפידה נשנקים לא אחת במהלך התפילה, שאורכת כמעט פי שתים מבתי הכנסת הקלאסיים. ראש הישיבה עולה אל הבימה קודם תקיעת השופר או תפילת נעילה כשהוא ממרר בבכי וקורא לתלמידיו לשוב בתשובה. בימים אלו לא ניתן כמעט לזהות חיוכים על פני הבחורים, וגם להג קל והומור לא באים בחשבון.

מהי הדרך לחשבון נפש?

אם באו ה"ימים הנוראים" לדרבן את האדם ולהובילו להרהורים עמוקים ולחשבון נפש אישי נדמה כי התפיסה הנהוגה בעולם הישיבות המתוארת כאן בקיצור נמרץ ממלאת את מטרתה. קשה להיוותר אדישים אל מול התופעה המונומנטלית הזו, הנפתחת בחודש

אלול ומגיעה לשיאה בתפילות הימים הנוראים במרחב בו מתכנסים מאות או אלפי אנשים ואברכים חמורי סבר.

אלא שהמסע הרוחני הזה, בן 40 יום, הוא מכבש לחצים מנטלי שלא כל הנערים מסוגלים לעמוד בו. הפחדים האימתניים מן המשפט במרומים לא נותנים מנוח לחלק מהבחורים, עד כדי סבל של ממש.

האם כך ראוי להיות? יש שיאמרו "בוודאי", לא לחינם מכונים "הימים הנוראים" בשמם המחייב. אבל נדמה בעיניי שלא זו דרכה של היהדות, ולא זהו אופיו של האל. הוא מעולם לא היה כל-כך "מפחיד" ואף פעם לא דרש בדווקא התנהגות מפוחדת וכפויה. אם ניצמד להבטחתו של ירמיהו הנביא כי "מידי דברי בו, זכור אזכרנו... ורחם ארחמנו נאום ה'''. מתברר שיש אצלו מקום וחמלה גם לאלו שלא עברו מסע טירונות מנטלי של פחד ואימה.