קשה להיות יהודי, וקללה להיות ישראלי

החלטתו של פיטר ברוק לבטל את ביקורו בתיאטרון הקאמרי מעציבה, אבל יותר מכך נותנת פרספקטיבה על המקום של ישראל על כדור הארץ התרבותי. הפכנו לפינה דחויה ודחוקה, ואם לפעמים שגינו באשליות שאנחנו חלק מהעולם התרבותי הבינלאומי, בא העולם והוכיח אותנו על טעותנו.

אם חשבנו שהעולם הולך וקטן וכי תרבויות שונות מקיימות דיאלוג, ניזונות, מפרות ומעשירות זו את זו, הנה מגיעה האכזבה המפכחת ומוכיחה שישראל הופכת בצורה שיטתית למושבת מצורעים - ואמניה למוקצים מחמת מיאוס. ראינו את זה בקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית ברויאל אלברט הול בלונדון, בהצגות של תיאטרון הבימה בתיאטרון הגלוב, בהופעות של להקת בת שבע בפסטיבל אדינבורו, וכעת בהודעה של ברוק.

פיטר ברוק. מחרים את ישראל. מי אשם בכך?

נשארו רק מעט מקומות שמקבלים אותנו באהדה כמו סין הטוטליטרית. אינני מאשים אף אחד, זוהי תקופה שבה מתנהלת מלחמת תדמיות. אותנו לוחצים בכל הנוגע להופעות בשטחים. אותם לוחצים מצפונית גופים פרו-פלסטינים. הם מפחדים להיות מוחרמים ומגונים. אפשר להבין את חוסר האונים, גם אם מדובר בהחלטה שגויה.

בשבילי הוא גיבור

פיטר ברוק הוא הבמאי המעניין, החשוב ופורץ הדרך של המאה הקודמת. בשבילי הוא גיבור. לאורך השנים קראתי כל שורה שכתב, וראיתי כמעט כל הצגה שביים. העבודות שלו חופשיות ומשוחררות מהתניות ומסורת,

הוא מסרב להתמסר לצו האופנה. ברוק יוצר הצגות שהן קסם מכשף של פשטות לצד עושר שהוא שיעור. גם ברמה זו, האכזבה האישית גדולה. אני מרגיש שהוא עושה חרם עליי. אני לא יודע אם למישהו בשלטון אכפת מכל המגמה הזו שקוראת להחרמה ובידוד של ישראל. כל ההיסטוריה היהודית מדברת על עם לבדד ישכון, ובבידוד הזה אנחנו מסתגרים ומסוגרים - ויש בגידור הזה תענוג מפוקפק.

צריך לזכור שגם בתקופת המאבק החריף של אירופה נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, חרם תרבותי מעולם לא נכלל במשוואה. באותה התקופה אטול פוגארד הופיע בלונדון עם מחזה מחאה שהציג על במת הרויאל קורט. האימפקט היה אדיר. גם ההפקה של ברוק, שאמורה היתה להציג בישראל, משמעותית ורלוונטית לחיים בישראל. בשל כך, חשוב שקולו יישמע. כציוני אדוק אני אומר מבלי לקונן או לקטר, שצריך להתבונן למציאות בעיניים ולהבין: אנחנו הולכים ונדחקים לפינה.

כשמוסדות תרבות מרכזיים כמו הפילהרמונית, בת שבע ותיאטרון הבימה מוקעים, שדה הקרב כבר לא מתנהל בשוליים.

כשתיאטרון Bouffes Du Nord, שנחשב ללהקה הבינלאומית החשובה בעולם, מסרב להגיע לכאן, כבר אי אפשר יותר לעצום עיניים. חייבים להבין שזו לא מחאה נגד מוסד כזה או אחר, אלא דה-לגיטימציה לכלל התרבות העברית שמסמלת את הציונות, שהיא ה-Raison D'etre של מדינת ישראל. מזלה של הספרות שהיא שותקת. מזלם של הסופרים

שבשל אימת האסוציאציות - עוד לא שורפים ספרים.

חרם אינו פותר דבר. חרם לא פותח את הראש למחשבה חדשה ובשל כך אינו אפקטיבי. זהו עולם שבו פועלים כוחות גרביטציה מנוגדים. אבל מאדם ויוצר מחויב, שאינו מנותק מהקשרים פוליטיים ומכיר היטב את המציאות הישראלית, הייתי מצפה שייתן לעבודה שלו לדבר, להכות, להדהד. ברוק הציג בפרס תחת שלטונו של דיקטטור שפיקד על משטרה חשאית, שירות ביטחון אכזרי ומרתפי עינויים. הוא הציג בברית המועצות תחת השלטון הסובייטי הדיקטטורי שהיה רחוק מלשקף את ארץ החופש העולה.

ברוק הוא בן למשפחה יהודית, ואולי מכאן הוא מפחד להיראות בעיני העולם ובעיני עצמו כלא-אובייקטיבי, בעל נטייה, סוטה. שלום עליכם אמר שקשה להיות יהודי. אני אומר לפיטר ברוק: קשה להיות יהודי, וקללה להיות ישראלי.