כן, איני נשואה - וטובלת במקווה
מאחר שאני לא נשואה ואיני גבר, אני נאלצת להתגנב למקווה עם כיסוי ראש ולעשות פרצוף של מי שיש לה בעל - אבל אני מעדיפה להכעיס את הבלנית מאשר את אלוהים
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- אנחנו אשמים בנערים בבית המורה/ איה קרמרמן
- הרב פינטו ומקובלים תקעו בשופר נגד איראן
- מסורב הגט הוותיק בארץ נשא אישה שנייה
זה לא שהחלטתי ביום בהיר שכך יהיה, פשוט המשכתי את המנהג שהתחלתי בו מנישואיי, גם אחרי הגירושין. באופן אוטומטי צעדתי אל המקום שעליו סיפרו לי אותות ומופתים וסגולות, ולא ראיתי שום צורך לוותר על התענוג.
לפני שהתחתנתי סיפרה לי באריכות מדריכת הכלות על סגולות המקווה, היא סיפרה על קדושת האישה, על מחזוריות החיים, על המים המטהרים, על תחושות ההתעלות, העדינות והקדושה, ואני יכולה לחתום שכל זה נכון מאוד. אז למה שאוותר על המקווה?
טובלת ושרץ בידה
אני יודעת שרוב הנשים שאינן נשואות ומתעקשות בכל זאת על זכותן לחוויה של לידה מחדש עטופות בתוך מים, מעדיפות לעשות זאת בטבע - ים, נחל, בריכה טבעית - הרחק מעיני הבריות ומחקירתה של איזו בלנית אקראית שמחליטה לוודא שאת אכן הינך נשואה ושהכול אצלך כשר. אבל אני משום מה מתעקשת על זכותי להגיע בנחת למקום מסודר עם מים מחוממים, בלי צורך לנסוע קילומטרים רבים ולהגיע למקום שומם עם ירוקתרוב הבלניות, חובה לציין, הן נשים מקסימות, בעלות חסד, שלא שואלות שאלות. אבל ההרגשה שאילו הן היו יודעות שאני לא נשואה, הן היו מתחלחלות. אני שונאת את ההרגשה שלפני - הלחץ שמישהי תעבור, תזהה, תפתח זוג עיניים גדולות ותתמה עליי, אבל מחבבת מאוד את ההרגשה אחרי: זכה יותר, טהורה וברה. אני אוהבת מאוד את נוסח הברכה בתוך המים ואת התפילה הנלחשת בלי קול שאזכה יום אחד לטבול בלי להרגיש אשמה, ויותר מכל את הברכות של הבלנית שמברכת אותי בפרי בטן עוד השנה. לכי תסבירי לה שהאבא עוד לא מוכן.
ואחרי כל פעם אני שואלת את עצמי, למה לך בכלל? למה לך לשקר, לרמות, להונות לטבול ושרץ בידך? ותרי על התענוג, ממילא איש אינו תומך בך או בחברותייך, מדוע שפשוט לא תדלגי על הקטע של המקווה?
ובאמת, הדיון הזה על מקווה כל-כך מיושן, כל-כך לא רלוונטי, כי נדמה לי שבימינו כבר אף אחת חוץ ממני לא מתאמצת לטבול, בבחינת "לא רוצים לא צריך". אז אין בעיה, אני חושבת לעצמי, אולי פשוט אפסיק ודי?
אבל אז אני שואלת את עצמי, מה עדיף - לחטוא לבלנית או לחטוא לאלוהים? כל-כך הרבה לימדו אותנו כילדות דתיות טובות על חומרתו של החטא, שאנחנו נקרעות בין הדילמה האם להכעיס את הרב וללכת למקווה, או להכעיס את אלוהים וללא ללכת. ובסוף תמיד אלוהים מנצח.
מונופול על הקדושה
העתירה בעניין טבילת רווקות ושאינן נשואות, שנידונה בבג"ץ, לא זרה לי. עוד בקיץ פנו אליי בבקשה להצטרף לעתירה, אבל חששתי לחתום בשמי על משהו שאיני יודעת מה יהיו ההשלכות שלו. השבוע אני מחזקת את ידן, כי הן עושות שירות חשוב לנשים רבות.
לצערי, את זה לא כולם מבינים. "שמעת על העתירה שהוגשה בבג"ץ?" שאלה אותי חברה טובה בטלפון. וגם טרחה לפרט את דעתה על הניסיון לאפשר לרווקות לטבול במקווה. "איזה גועל נפש, להתיר לכל רווקה שמחפשת לעצמה היתר, מטמאים לנו את המקווה, ועכשיו הבחורים עוד ירשו לעצמם לדרוש מכל אחת לטבול בשם היצר שלהן, מגעיל".
"את טועה בכתובת", אמרתי לה, "אני טובלת כל חודש, וכמוני יש מאות נשים רווקות, גרושות ואלמנות שאוהבות את המקווה ולא מוכנות לוותר עליו בשם מונפול על הקדושה שמשהו לקח".
לפנייה לכתב/ת 
