מה הילדים שלכם יודעים על היהדות שלהם?

ומה אנחנו, ובעיקר ילדינו, יודעים לומר בעניין "זכותנו על הארץ"? כיצד הם מצדיקים לעצמם את נוכחותנו פה את צדקת המאבק שלנו?

חייבים לחזור אל התנ"ך, כמקור מכונן לקיומנו כעם. המקפידים יותר, וגם המקפידים פחות - אלו שעושים לילדים שלהם בר או בת-מצווה, קונים לבן תפילין והולכים איתו לכותל, אלו שצמים ביום הכיפורים בתוך או מחוץ לבית הכנסת. אלו  שזוכרים בעיניים נוצצות ש"סבא היה רב" וחוגגים את ליל הסדר - כולנו חייבים להבטיח שהמהות המכוננת הזאת הנקראת "תנ"ך", "מסורת" או "יהדות" תהיה ברורה יותר ומוצקה יותר אצל ילדינו. כל אחד בדרכו, עלינו להמשיך את מה שקיבלנו מאבותינו והם מאבותיהם, להמשיך את השלשלת הזאת.

זה חשוב עד כדי כך, שהבטחת המסורת הגיעה לרמת רזולוציה מפתיעה בפרשת השבוע שלנו "כי תבוא".

12 אזהרות וקללות

התורה מתקרבת אל סופה. משה עומד עוד מעט לסיים את נבואותיו האחרונות לעם המתעתד להיכנס לארץ ישראל. פרשתנו, כמעט נפתחת, בכך שמשה מתווה אותם לכרות ברית עם ה', עם כניסתם לארץ בהר גריזים ובהר עיבל שליד העיר שכם.

חלק מהטקס כולל הקראת 12 אזהרות שהן מופיעה שליצדו קללות ("ארור"). כל אזהרה מתייחסת אל התנהגויות בעייתיות שאדם עושה בסתר, בין ארבע קירות ביתו, או באופן שאנשים לא יכולים לראות אותם. אבל ברור שאם הפרטים המרכיבים את החברה ישמרו רק על כללי ההתנהגות כלפי חוץ בלבד, ובחדרי חדרים ינהגו בשחיתות, החברה תרקב ותתפורר מבפנים.

ה"ארורים" כוללים, בין היתר: לקיחת שוחד, הטעייה מכוונת של מי שאינו מצוי בנושא מסוים, השגת גבול, ביזוי הורים, ניאוף וגילוי עריות בתוך המשפחה, הטיית דין לגר ליתום ולאלמנה. הפורמאט של האזהרה הינו, פחות או יותא כך: "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ. וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן". כלומר, על כל אזהרה כזאת שהעם היה שומע מפי הלוויים, ענה העם "אמן" כביטוי לקבלתו את הברית.

עוד אזהרה, אבל שונה

האזהרה האחרונה (ה-13 במספר) נראית חריגה בנוף האזהרות: "ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת".

מה זאת אומרת "להקים"? התלמוד הירושלמי אף תוהה האם התורה "נופלת" שיש "להקים" אותה? לשאלה ניתנה תשובה עקרונית, אסטרטגית, הקובעת כי גם אדם הוא צדיק גמור, בינו לבין עצמו, אך הוא אינו עושה כדי לחנך את בני דורו, הוא למעשה חוטא. בכך שונה ההאזהרה הזאת מיתר האזהרות, משום שהיא כוללת יסוד ציבורי רחב. על החכם לא לשמור את חוכמתו לעצמו, אלא ללמד את בני דורו.

בניגוד לגישת ה"מאקרו" הזו, התלמוד הבבלי נותן פרשנות "מיקרו". מדובר על מה שמכונה היום בעגת בית-הכנסת ה"מגביה" - אחד המתפללים מוזמן להניף את ספר התורה אל-על, כך שכל המתפללים, בכל צדדי בית הכנסת, יראו את הכתוב (כמובן לא במדויק), יצביעו באצבעם לעבר הכתוב ויאמרו: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, על פי ה'". בני עדות המזרח נוהגים לעשות זאת בתחילת קריאת התורה, ובני אשכנז בסופה.

נשאלת השאלה, האם הלכה זו היא כל-כך מהותית עד שמשה הורה להזכירה בברית המכוננת בין בני ישראל לה' עם כניסתם לארץ? כיצד ינהג ה"מגביה" בהניפו את ספר התורה כדי שכל הציבור יוכל לראות את הכתוב בו, ולומר את הפסוק שהזכרתי? והאם מי שלא נוהג כך ראוי לקללו ב"ארור"?

התשובה שאני נותן לשאלה זו היא שדווקא האקט הסימלי הזה הינו אקט של אישור המסורת. הילדים שלי ניצבים לידי, רואים אותי עושה כך ולומדים לעשות כמוני. אני עמדתי כילד ליד אבי, וראיתי אותו נוהג כך, ולמדתי ממנו. ואבי ואמי עמדו ליד הוריהם ונהגו כמוהם, וכך נשזרת לה שלשלת הדורות, ושלשלת המסורת.

הזדמנות בגיל 12 ו-13

על כל אם ואב לחשוב כיצד הם מעבירים את המסורת הזאת. לא להסתפק במה שנותנים בבית הספר. אנחנו קיבלנו מסורת ועלינו להעביר אותה הלאה, כהורים דווקא. אין כמו בת-מצווה או בר-מצווה כדי להעניק את המשמעות הזאת. המסיבות, הטיסות לחו"ל, המתנות והפינוקים

זה הכל בסדר, אבל חייבים להפוך את האירוע הזה למשהו יותר מזה. חייבים להעביר אותו לאירוע שמעביר מסורת, לדור הבא.

חפשו חפצים שעברו מדור לדור, תמונות, סיפורים מיוחדים, מנהגים, מאכלי חגים, תלבושות אופייניות - כל אלה הם מארזים שבתוכם יש לצקת את התוכן החי והממשי של היהדות שלנו.

נדאג שילדינו ידעו שהם לא כובשים ולא עלה נידף ברוח. נדאג שילדינו לא יחושו רק ישראלים אלא גם יהודים. וזה לא פשוט בעולם גלובלי. שמירה על מסורת מחייבת מאמץ, מודעות ומעשים, אחרת אנו עשויים פשוט להישטף בצונאמי האדיר שקם עלינו, חלילה.