חב"ד אקסטרים: תפילין באנטרקטיקה, הנחת?
חמוש במצלמה, תפילין, מדפסת וספר התניא - מאיר אלפסי מחפש יהודים בנקודות הנידחות ביותר על פני הגלובוס. בכל מקום שאליו הגיע - בוליביה, ערב הסעודית ואפילו איראן - הוא מצא יהודים לזכות אותם במצווה. הם נשארו המומים
הוא שיפץ קברים (וצילם אותם) בפולין, הניח תפילין ליהודים בין שבטי אינדיאנים בבוליביה, הדפיס את ספר החסידות ("התניא") באנטארקטיקה - ותיעד את משכנות העוני של בומביי עם צלם מוסלמי, עבור סוכנות הידיעות הבינלאומית "רויטרס".
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- שלום, אני נוסע - ותבלו לכם בראש השנה
- צפו: יום עם הברסלבים ה"משוגעים"
פיוט ברוק טוב: אורפנד לנד ואפללו בסליחות
אחרי שחקר 40 מדינות בקירוב על פני חמש יבשות, ונאלץ להחליף שני דרכונים מפאת עודף חתימות - יצר הנדודים של מאיר אלפסי חי ובועט ממש כמו בראשונה. אלפסי, צלם חב"דניק המתפקד על תקן "שליח נודד", מפיץ את היהדות במקומות הכי נידחים על פני הגלובוס. "מוצ'ילר חסידי" שמתרוצץ בכל חור אפשרי עם פק"ל לנשמה, הכולל מלבד תפילין וספר התניא - גם מצלמה.
את אלפסי ניסיתי לראיין מספר פעמים, ללא הצלחה. קשה לתפוס אדם שנמצא רגע אחד כאן, ובשני במדבריות רג'סטאן או באמצע הג'ונגלים של פרו. גם תוך כדי שיחה הוא מנצל את הזמן לצייד את התרמיל במלאי אוכל כשר, תפילין ומדפסת, בדרך למונגוליה שם ינסה לאתר יהודים אבודים, ולהדפיס עבורם את "התניא" - התנ"ך של חסידות חב"ד.
הופך לאטרקציה תיירותית
את המסע הנדודים שלו ברחבי העולם החל אלפסי בגיל 16, כשנסע כדרכם של חב"דניקים לניו-יורק. "החלטתי לעצור באירופה מטעמי תקציב, ואז אמרתי לעצמי שאם אני כבר פה, למה שלא אטייל כמה ימים בסביבה?" אלפסי מודה כי "מאז התמכרתי. תחושת השיטוט בעולם והמפגש עם אנשים ותרבויות אחרות, הייתה חוויה מעצבת. אלא שאז עוד לא הבנתי שהיא תמשיך איתי הלאה".
ואכן "יום משרד" סטנדרטי כולל, פעמים רבות, נסיעה של 20 שעות באוטובוס מקרטע במדינת עולם שלישי, בציפייה לעוד "בליינד-דייט" עם ישראלי או יהודי. אפקט ההפתעה של דוס באמצע הג'ונגל לא מכזיב אף פעם. "אני פוגש ישראלים או יהודים תוך כדי מסלול, ומציע להם להניח תפילין. התגובה הראשונית היא הלם. בג'ונגל של בוליביה ישראלי אחד ממש נגע בי, כדי לבדוק אם אני אמיתי, ושזו לא הזיה".
אלפסי פיתח הרגל לבחור את הלוקיישן הכי נידח באזור שאליו הגיע, ולנסות לקיים שם הנחת תפילין או הדפסת "תניא". "קחי לדוגמה את האיים הצפים, בגבול פרו-בוליביה. החלטתי שאני מניח שם תפילין למשהו. באוניית התיירים ביקשתי את הרמקול, והכרזתי בעברית, באנגלית ובספרדית שאם יש כאן יהודים שרוצים להניח תפילין - שייגשו אלי.
"אחד ניגש, ומול האינדיאנים שישבו מחוץ לבקתות לצפות בנו, הנחתי לו תפילין. התיירים מסביב צילמו אותנו ואת הילידים המקומיים. עבורו וגם עבורי, אקט יהודי דווקא במקום הכל כך רחוק מכל הוויה יהודית, היה רגע מאוד מרגש וייחודי".
"הדרת נשים" בדרך לאנטארקטיקה
מילא הנחת תפילין, אבל להדפיס את ה"תניא"? אלפסי מסביר שהרבי מלובביץ' הורה כי יש להדפיס את הספר בכל מקום בעולם שבו ישנם יהודים. "הדפיסו תניא גם בלבנון ובאיראן, ובאזורים המבודדים בדרום-אמריקה שעדיין נותרו בהם יהודים. השאיפה שלי היא, בין היתר, לדאוג שלא יישאר שום יהודי במקום שאין בו תניא".
ההחלטה הזו הובילה את אלפסי לצאת לאחרונה למסע יחיד במינו לאנטרקטיקה, ולהדפיס שם את הספר עבור חוקרים יהודים שמתגוררים בתחנות המחקר ביבשת. "על האונייה גיליתי שלושה מטיילים ישראלים מחיפה, שבהתחלה לא רצו כלל לדבר איתי", הוא נזכר. "הארץ סערה באותה התקופה סביב 'הדרת נשים', והחבר'ה הגיעו לשם מאוד טעונים על החרדים. בהתחלה לא ידעתי אפילו על מה הם מדברים.
"הבנתי שכנראה קרה משהו שמאוד חרה להם, אז העדפתי לעזוב את הנושא. שוחחנו על טבע - אחד הדברים האהובים עלי בעולם - וככה התחברנו. פתאום הם באים מיוזמתם לאכול ביחד. מצאנו את המכנה המשותף מעבר לבלגן. אחד הלא יהודים שם, שגם אתו התפתחו קשרי ידידות, אמר לי בגילוי לב: אני לא סובל את ביבי, אבל אני אוהב אותך. ככל שעוברות השנים, כך אני מבין יותר שהיכולת האנושית להתחבר ולתקשר קשורה פחות ללבוש או לתרבות, ויותר לטוב לב האנושי. זה עובד בכל מקום ובכל זמן, עם כל אדם".
החבר הכי טוב - צלם מוסלמי הודי
גם נישואים ושני ילדים לא בייתו את אלפסי. מקסימום חידדו את ערנותו בלקיחת סיכונים. הניסיון היחיד שלו "להתמקם" היה ( איך לא?) כשהקים את בית חב"ד בגואה, שם שהה כחצי שנה עד שיצר הנדודים שב ותקף. התקופה שבה הרביץ יהדות במטיילים הישראלים, נחתמה "כמיטב המסורת" בשיטוט בכל רחבי תת-היבשת.
"בהודו פגשתי את אחד החברים הטובים שלי כיום: עדל הלים, צלם מוסלמי הודי", הוא מספר. "הכרנו סביב המקצוע המשותף של שנינו, ואחר כך זה כבר גלש גם לענייני יהדות. הוא שאל על הדת שלנו, אני ביקרתי בביתו ונחשפתי לאורחות חייו, והקשר החברי התחזק. באותה התקופה חשבנו על צילומים בבית חב"ד במומביי, שם היו גבי ורבקי הולצברג ז"ל, שהכרתי מאוד מקרוב. אני זוכר שהעליתי את הרעיון בפניהם, אך גבי חשש. התחילו שמועות שבית חב"ד הוא מטרה להתנקשות, והוא רצה להוריד פרופיל בתקווה שזה יעבור".
במקום בית חב"ד מצא עצמו אלפסי מצלם עם הלים פרויקט לרויטרס: יהודי-חרדי ומוסלמי משוטטים במשכנות העוני של בומביי ומתעדים את חייהם של המקומיים. "כשהתרחש הפיגוע, הייתי שם שוב כצלם, וגם הוא. מתוך ההרס קלטנו זה את זה משני צדי הכביש. עזבנו הכל, רצנו והתחבקנו כשכולם מסביב הביטו בהלם על הצמד המוזר".
כיום אלפסי משתדל לשלב באדיקות את העבודה "כצלם חורים" בשירותן של קהילות נידחות ("לא מזמן צילמתי באלבניה את הרב החדש שהגיע לקהילה"), לצד הפצת יהדות בגרסת האקסטרים הייחודית לו. וכמובן, צילומי הטבע.
"בעיניי לצלם טבע זה כמו לצלם את הבורא בכבודו ובעצמו; את פיסת החיים הטהורה שיד האדם לא נגעה בה. הטבע מחזק אותי מבחינה דתית. זה המקום הכי מושלם והכי רוחני שיש. טרק איכותי משולב עם שיעור בחסידות - והכל מתחבר יחד לפריים מנצח".
לפנייה לכתב/ת 
