"כלה": כל הדרך מצפת

בשנה ה-70 לחייה, יוצאת אישה שחייה סדורים ושלווים למסע מטלטל בעקבות אמה היפה והמסתורית שמתה בדמי ימיה. פיסת קרטון צהובה שהתגלתה במקרה בצפת מוליכה אותה לשרשרת של גילויים מפתיעים. היא מתוודעת לסודות משפחה עלומים ולסיפור אהבה קורע לב ולימי ילדותה בירושלים שאותם שכחה והשכיחה. היא מבקשת לדייק, חוקרת עדים, יוצאת לנסיעות ארוכות וחופרת בארכיונים ובעיתונים ישנים, אבל יד המקרה מתערבת פעם ועוד פעם וכשקצרה ידה היא מטליאה קרעי ידע ומחברת ביניהם מן הלב ומן הדמיון.

גיבורי הספר הם האם היפהפייה שמרדה, שילמה מחיר כבר על המרי ויד הגורל רדפה אותה עד מותה, ואהובה האומלל שראה לצדה רק ארבעה ימים מאושרים לפני שנרצח. ברקע נמצאת צפת החסידית בימי פורענות ושלווה, וערב סחף שיעקור מתוכה משפחה עד אחרון בניה.

עטיפת ספרה של אורה אחימאיר, "כלה". המציאות האחרת של אם המחברת

אורה אחימאיר היא ממקימי "מכון ירושלים לחקר ישראל" שאותו ניהלה במשך 31 שנים וזוכת אות "יקירת ירושלים" על תרומתה לעיר. יום אחד נטשה הכול, והתמכרה לרדיפה אחר רסיסי היזכרות - רגע לפני שזיכרונם של הזוכרים יימוג והמסמכים ידהו. בספרה האישי היא חושפת סיפור אהבה טרגי גדול מן החיים ותיאורי חיים בצפת של שנות השלושים בצל המאורעות. כלה הוא רומן ראשון פרי עטה.

פרק ראשון

אמי חיה לבית קירשנבאום נולדה למשפחתה הצפתית-החסידית בשנת 1920 בווינה. בצפת שררו אז רעב ומצוקה שהיו כנראה הנוראים בתולדותיה. התרומות מיהודי הגולה אשר קיימו את הקהילה היהודית, חדלו במלחמת העולם הראשונה ולא התחדשו. שתי מגפות טיפוס הכו כמעט בכל הבתים, והשלטון הטורקי המתפורר שהתעמר בתושבים גזל כל מה שניתן לגזול לפני שעזב. הבריטים שאיחרו להגיע, הפקירו את הגליל לאימת כנופיות ערביות.

כל מי שעלה בידו מכר בפרוטות כל מה שנותר ונטש. רעב אמתי שרר בצפת, וילדים נפוחי בטן סבבו בסמטאותיה. מעטים שרדו בה בגבורה. משפחת אמי שכבר היו בה עשר נפשות יצאה לווינה, שם טיפל רופא שהתיידד בצפת עם סבי משה-יהודא שכולם קראו לו מוישה-יִידֶע, בסבתי בּוֹבֶּע שחלתה בכליותיה, ושם גם נולדה אמי ונקראה חיה. שמה האמתי של סבתא היה עדינה-צירל, אבל בינקותה חלתה וכדי לשטות במלאך המוות קראו לה בּוֹבֵּע (זקנה), וכך כונתה כל ימיה.

בשנות הבריחה היטלטלה המשפחה כשבט צועני מווינה לגליציה ומשם לרומניה. כמה אחים נמסרו לידי נזירות כדי להצילם מן הרעב, דודי שמואל סיפר בערגה על נזירה שאהבה אותו אהבת נפש, קראה לו אוֹזָאיָה והבטיחה לטפל בו עד קץ כל הימים. שתי אחיות נתפסו גונבות לחם עבש ממחסן אוכל לחיות והוכו מכות רצח. בגללן גורשה המשפחה מן הכפר ורוב הזמן ידעה קור ורעב עד שנואשה מן הנדודים ושבה לצפת שבה כבר התחילו הבריטים לבסס את שלטונם.

בית המשפחה שממנו יצאו למסע לווינה, עמד בקצה סמטה מול חצרו של האדמו"ר אברהם דב מאבריטש, בעל הנס שהציל את קהילתו בזמן רעידת האדמה הגדולה של צפת ב-1837. הרב הפלאי נהג לצאת אל ההרים לעבוד את בוראו ומול יפעת הבריאה הבחין יום אחד שהציפורים נוהגות בפחד ובשיגעון וציווה על מאמיניו להיאסף בבית הכנסת הצמוד לביתו ולהצטופף ליד ארון הקודש. מיד רעדה הארץ, וכל צפת כמעט נחרבה ברעידת אדמה שלא היתה כמוה, רק למאמינים שחסו בצל ספרי התורה לא אונה רע. הבית נבנה על מדרון תלול שמרפסתו משקיפה אל הר מירון, מעל בית הקברות העתיק שנחו בו דורות של צדיקים. הנוף הפתוח לשלוש רוחות שמים היה עוצר נשימה כשנצבע אפרסק, זהב ואדום בשעת שקיעה או כשלבש ירוק רענן באביב, אבל הבית היה צר מלהכיל את כולם. בחדר אחד הצטופפו שבע בנות, בשני ארבעה בנים.

רק כשרווח מעט, הורחב. גומחות בקירות האבן העבים שימשו כארונות, כלי המטבח היו תלויים על ווים, וסלים השתלשלו מן התקרה, סגולה מפני עכברושים. ארגזים מוארכים שימשו לישיבה ולאכסון שמיכות, סדינים ובגדי חורף. לבּנים התירו בלילות חמים לישון על הגג השטוח, ובחדרון שעל הגג הם התקינו לעצמם מין פינת לימוד ותלו על הדלת שלט "ישיבת ח"י – הכניסה אסורה". הבנות בילו ימים על ימים על הגג השטוח ליד המטבח או בחצר שבלבה באר, שם למדו לרקום, לתפור ולסרוג, ביררו אורז, קילפו תרמילי אפונה, שאבו מים, ניפו קמח, רחצו בקבוקים לחנות היין, חגגו שמחות, ייבשו כביסה וקיפלו אותה, שיחקו עם ילדי השכנים ורבו אתם. החצר והגג היו המשך טבעי של הבית. חיים שלמים רחשו בהם, והכול פרוץ ופתוח לעיני השכנים וללשונות המתגלגלות.לא היה אפשר להסתיר דבר.

הם חזרו לצפת בחנוכה בליל גשם צולף, רכובים על חמורים, והעיר קיבלה אותם בפנים זועפים. רק שליש ממניין היהודים שחיו בה לפני מלחמת העולם הראשונה נותר, ואילו בקהילה הערבית שהמלחמה כמעט לא פגעה בה,היו שלושה רבעים מתשעת אלפי התושבים. מיטב בניה של הקהילה היהודית נפוצו לכל רוח.

צפת שאמא הגיעה אליה כתינוקת, היתה עיר שמנהלת למראית עין חיי שגרה, קהילה ליד קהילה, אבל מתחים סמויים רוחשים בה מתחת לפני השטח, עיר של עוני ומעט תקווה. היו גם כמה בתי אמידים שנבנו על חורבן המלחמה ומאסונם של מי שאיבדו את רכושם. למרות ההידלדלות המשיכה הקהילה היהודית המרוששת להיות מפוצלת. לכל קהילה היתה מנהיגות נפרדת, שפה אחרת ומוסדות משלה, וכל עדה היתה מחולקת לעדות קטנות יותר, והעדות היו מפוצלות לפצלי חצרות גדולות וקטנות. קשרי חברות בין אשכנזים לספרדים התקבלו בחמיצות.

בשובם מצאו את ביתם תפוס על ידי משפחה צפתית שסירבה להתפנות. משפחת אבריטש, שכנתם לסמטה, פתחה להם את ביתה עד שבדין תורה צוותה המשפחה הפולשת לעזוב. דודי שמואל סיפר שבהיכנסם לבית שהוחזר לרשותם, נישקו את הכתלים, הרצפה והדלתות ובמשך שנים ארוכות עוד ליטפה סבתא בובע את קירות ביתה. בשעות הכי חשוכות בימי הנדודים הארורים, סיפרו סבא וסבתא לאמי ולאחיה על מטמון אגדי המחכה לשובם בצפת. המטמון קרץ באור מנצנץ כששכבו רעבים במתבן, כשצעדו בבלויי הסחבות שלהם, כשישבו צפופים על סיפון אוניית משא חשופים לרוח הקרה וכשירד עליהם גשם ולא היה מחסה. תמיד ידעו שהוא שם, מחכה להם בסוף הדרך לגאול אותם מכל התלאות, חמים ובטוח.

את המטמון הניחו בגומחת מבטחים סבא שלי וברוך דוד כהנא מנהיגה של קהילת חסידי צאנז בצפת, מתלמידי הרב חיים הלברשטם מייסד שושלת צאנז. כהנא היה גדול בתורה ודגל בעמל כפיים. עם קהילת מעריציו נמנו סוחרים ובעלי מלאכה, וסבא שלי, שהיה סוחר המייצר ומוכר יין בשוק, היה גדול מוקיריו. השותפות ביניהם לא היתה דבר של מה בכך והיא צמחה בסתר, בלחישות בפינת בית הכנסת, בימי הרעה כאשר עזבו כמעט כל היהודים. ממש בימים האחרונים לפני שהרב וגם משפחת אמי נמלטו, נולדה תכנית המטמון. הרב הגה אותה, וסבא הלך אחריו. שניהם האמינו שהם יוצאים מצפת רק עד שיחלוף המשבר, והם ידעו כי כסף הוא טרף קל לשודדי דרכים ויש צורך להצפינו.

הגיעה שעתו של המטמון להתגלות ולגאול את המשפחה מחיי מצוקה, אבל שותפו של סבא לא חזר ועד שהתקבלה הסכמתו, צריך היה להתאפק. יום אחד הגיע מכתב מחוץ-לארץ. ביד רועדת פתח אותו סבא ובעיניים דומעות לחש: "הרב מסכים." עוד באותו לילה ירד עם כל הבנים אל בית הקברות העתיק של צפת. בידיהם היו מנורות כבויות וגם מכוש ואֵת. הם עשו את דרכם בחשאי, צמודים לבתים ולגדרות כדי שלא יבחינו בהם. ליד עץ בודד נעצרו והתחילו לחפור.

מיד הבחינו שהמכוש מכה בקיר אבן וסבא הסביר שהמטמון נמצא בתחתית באר יבשה. הם עבדו בשקט ובנשימה עצורה, מחכים לרגע שבו יתגלו אוצרות קורח וינצנצו נפלאות תרשיש. לבסוף שלשלו בחבל את הקטן והרזה בבנים כמו יוסף אל הבור ונתנו בידו מנורה דולקת. ריח טחב כבד עמד שם, וצללים מפחידים טיפסו על הקירות. עטלפים נעו כמטורפים מצד לצד. בקושי נשם מהתרגשות ומפחד. בתחתית הבור ראה גלילים עבים כמו ארונות קבורה נשענים אל הכתלים ומחכים להיפתח. "ראיתי את המטמון," צרח ומשך בחבל.

אחר כך העלו את הגלילים, המון גלילים אל שפת הבור. סבא רכן אליהם עבר מגליל לגליל, ממשש, מריח, גולל ופותח ופניו הולכים ומאפירים. לאחר הגליל האחרון התיישב על האדמה, שם ידיו על ראשו וגעה בבכי.לאור המנורה נגלה שכלי הזהב והכסף שאותם המירו לפני הבריחה בגלילי משי נהדר מדמשק, הפכו לעיסות דביקות מטחב ונוקשות מפרש עטלפים. במשפחת אמי הפסיקו להאמין בנס שיהפוך אותם מדלפונים לגבירים בצפת עיר הנסים.בימים ששרר בבית עוני מרוד גויסו כולם לעזור בפרנסת המשפחה, אבל גם בימי השפל אסור היה לַבָּנות להתקרב אל בית היין המשפחתי בשוק הטורקי כדי ששמן לא יוכתם.

סבא ייצר יין וניהל שם מעין בית מרזח שלפעמים שתו בו חיילים בריטים. בבית היין דיברו על המצב והחליפו שמועות על הנעשה בעולם, דברים שנשים אינן אמורות להתערב בהם. ענייני הקהילה נדונו ונחתכו שם וגם בקשות לשלטונות. אפילו עצומה לנציב העליון ניסחו שם ובה קובלנה מרה: "במה חטאה צפת שלא חיברו אותה לרשת החשמל והמים? תיזכר כמושיע הגליל," כתבו לנציב העליון, "אם תורה על תיקון העוול."

הבנות עזרו לסבתא להפעילאת בית המרחץ שליד בית כנסת האר"י האשכנזי שפעל בעיקר בשעות הערב והלילה. נשים היו אמורות ללכת לטבילתן בצנעה ובצל חשכה ולכן השתרכו בלילות לאחר סגירת המקווה בבגדיהן הרטובים ברחובות המתפתלים והאפלים של צפת. נאחזות זו בזו וראשיהן מלאים סיפורים מפחידים על שדים ומזיקים, רגליהן ניגפות באבני ריצוף ומגששות אחר מדרגות אבן בסמטאות החשוכות.

ריח מי גשם, ריחם של מי המקווה, דבק בהן. השמים השחורים היו מלאי כוכבים או קודרים ומעוננים, לפעמים ירד על צפת ערפל כבד, ואז השתרכו בקושי כמו בתוך ענן, ובלילות ירח בהירים הבליחו הרים רחוקים בין הבתים, כסופים וצופני סוד. לסבתא היה אוצר שלם של סיפורי מזיקים ועוד אוצר של שבועות ותפילות להבריחם. אם חתול חצה את הדרך או עכבר נמלט אל האפלה, הזדרזו לירוק ולחזור על התפילה המתאימה. פנסי הלוקס ברחוב כמעט שלא האירו, והן נשאו בזהירות קופסת פח ובתוכה נר דולק.

דופן זכוכית הגן עליו מפני הרוח. גם בימי העוני היו בני המשפחה בעלי גאווה.

 אסור היה לדבר על מחסור או להיראות כמי שאין לו. אף שתמיד ידעו כי הפרנסה בדוחק וחייבים להצטמצם באוכל, בלבוש ובכל הוצאות הבית, חייבים לתת מהמעט שיש לעניים מהם. בימי חול לבשו בגדים שהוטלאו, נהפכו מצד לצד ונתפרו מחלקי בגדים שהועברו מזה לזה. שום פיסת בד לא נזרקה עד שמוצתה ממנה טיפת השימוש האחרונה. נעליים הועברו מילד לילד, החרטומים קוצצו כאשר גדלו הרגליים, וכך נחשבו סנדלים.

"כלה", מאת אורה אחימאיר. הוצאת עם עובד, 262 עמ'.