"מעבר חציה": קטע מהספר "מחלות קטנות"
"מעבר חציה לתפארת - הדגלים של העירייה הוסיפו לו כבוד - ואפילו יש רמזור שמהבהב כל הזמן, וכמובן - הפנייה ימינה. אני אוהב מעברי חציה מהסוג הזה. הסיכוי שאיזה מכונית תמעך אותי סוף-סוף הוא גבוה", סיפור מתוך ספרו של רועי סגיר
עולמו של רופא שיניים אפרורי מתהפך עליו לאחר שהזמין אסלה מיוחדת מגרמניה. נערה צעירה מאבדת את תומתה ונקלעת לטרגדיה נוראה. אב צעיר נלחם בקן צרעות שהתנחל בביתו ובחייו. שומר לילה בבית קברות נלחם ברוחות הרפאים שבראשו. אדם מחפש משמעות לחייו במעברי חציה.
"מחלות קטנות" הוא ספר הביכורים של רועי סגיר. באוסף של סיפורים קצרים, מציג רועי סגיר גלריה של דמויות מכמירות לב. כל אחת מן הדמויות, בין שהיא משולי החברה ובין שהיא מעמודי התווך שלה, סודקת את מעטה הנורמטיביות, ומכריחה אותנו, הקוראים, להתבונן על העולם מזווית שונה.
"מחלות קטנות". "שלפתי מולו אצבע משולשת ושלחתי אותו לעזאזל"
רועי סגיר נולד בנהריה ב-1976. "מחלות קטנות" הוא ספר שנכתב פרי התבוננות בת שבע שנים. מסוף לימודי ההיסטוריה באוניברסיטה העברית דרך עבודתו ארוכת השנים עם גופים ואנשים מקצוות החברה הישראלית, ועד חזרתו לעיר מולדתו. מתוך הספר "מחלות קטנות":
מעבר חציה
אני תמיד חוצה במעברי חציה. חס ושלום שלא יגידו עלי שאני מנסה למות בכוונה. גם כשהרמזור אדום ואני חוצה, זה תמיד במעבר חציה. עקביות זה חשוב. לפני יומיים חציתי במעבר חציה באחת מפינות העיר. מעבר חציה לא מרשים במיוחד. סתם אחד, בלי רמזור, בלי יוקרה, אבל חיבבתי אותו כי הפסים היו עקומים.
איך שפרצתי למעבר, רנו ירוקה בלמה בחריקה — חצי מטר הפריד בינינו — נשכתי את הלשון, הרגשתי את הדם זורם לאורך הזרועות שלי. אני אוהב מעברי חציה, הם מחזירים אותי לחיים. מאז שגיליתי אותם הפסקתי עם הכדורים וחזר לי התיאבון. אני אוכל בעיקר חטיפים, ממש משתגע עליהם, בייחוד כאלה חדים ומחוספסים שפוצעים את הלשון ואחר-כך שורפים אותה במלח.
המשכתי לחצות כאילו כלום. העפתי מבט לעבר השמשה הקדמית של הרנו הירוקה. הנהג סובב את האצבע שלו על הרקה, כאילו שאני פסיכי או מה. אחר-כך הצביע על העין, ושאל אותי בשפת סימני הרחוב אם אני לא רואה טוב. כעסתי. נעמדתי באמצע, ממש מול הרכב, ונפנפתי בידיים לרוחב הכביש, שזה בשפת הסימנים — פה חביבי, יש מעבר חציה, אז אתה יכול לקפוץ לי!
הנהג פתח את החלון וצעק עלי שאני חצוף. זה חימם אותי. טיפוסים כמוהו אני יכול למצוא בכל מעבר חציה. מדברים הרבה, עושים מעט. אני צריך מישהו עם ביצים ופגוש רציני בצבע כסף. אחד שיתפרץ למעבר בלי דיבורים וסימנים וייכנס בי באמצע הגוף.
המשכתי ללכת. הרגשתי ערני אחרי הביקור היומי במעבר החציה וגם כל התנועות האלימות העניקו לי כוח. שנים שאין לי כוח. מסתובב ללא תכלית בתחושת עייפות. אבל סוף-סוף התעוררתי וראיתי שיש יופי של שמש בשביל ינואר.
מעבר החציה הבא היה מרומזר. מעבר חציה לתפארת — הדגלים של העירייה הוסיפו לו כבוד — ואפילו יש רמזור שמהבהב כל הזמן, וכמובן — הפנייה ימינה. אני אוהב מעברי חציה מהסוג הזה. הסיכוי שאיזה מכונית תמעך אותי סוף-סוף הוא גבוה, ויש ערבוב נהדר של הולכי רגל ומכוניות שפונות ימינה. כל מה שצריך זה לחכות לנהג הנכון. אחד נפוח כזה שחושב שהכביש שייך לו, ואז לעבור. לעבור בירוק ברשות החוק, ולחטוף אותה. במקרה כזה אין עלי אחריות, בדיוק כמו שאני אוהב. במעברי חציה אחרים שאין בהם פנייה ימינה למכוניות, אני זה שצריך לקבל את ההחלטה, ואת זה אני לא אוהב. למה לי לסכן את עצמי ולעבור באדום בשביל להיקרע לגזרים, כשאני יכול לעבור בירוק בשביל אותה תוצאה בדיוק? אני לא משוגע. ובטח שאני לא רוצה לסכן את עצמי. זה מנוגד לכל מה שאני מאמין בו. אני רוצה להידרס במסגרת החוק. רוצה להיות צודק גם במותי. חס וחלילה שיגידו עלי שאני זה שאחראי למוות שלי. לא מוכן להיות אחראי לשום דבר, בטח שלא למוות שלי.
נעמדתי על שפת המדרכה וחיכיתי לירוק. במדרכה ממול, על אחד הספסלים, ישב איזה טיפוס ותקע עיניים בתמרור של הסיבוב פרסה, מוזר, חשבתי. הירוק הגיע. חיכיתי כמה שניות שהנהגים ייקחו את הסיבוב. כשראיתי את הנהג המתאים ירדתי על-פי זכותי החוקית למעבר החציה. זה היה רכב גדול, פיק-אפ שחורה עם גריל נוצץ, אוטו ערס. הנהג בלם בחריקה שהרימה את כל הרחוב. עברה בי צמרמורת, זה היה קרוב, הרגשתי את החום של המנוע ברגליים. נשמתי מהר, חזק. העפתי מבט אל הנהג. גם הוא עשה סימנים בידיים. משהו שקשור לראש שלי. הייתי כבר מחומם ובערתי מיד. איזו הרגשה מעולה.
"לך תנגח בתמרורים, יא מניאק," צעקתי ונעמדתי מול הרכב. נהיה פקק וצפירות עצבניות, יד התנופפה מחלון הרכב שאחריו. אז צעקתי גם עליו, שיתפוצץ, יש פה מעבר חציה והירוק שלי. נשטפתי באלימות, התמלאתי בחום, יש בי כוח. סימנתי לנהג עם היד שיבוא לצד ונראה מי פה גבר. נעצר לי באמצע המעבר חציה ועושה לי סימנים עם הידיים. האיש חולה. הנהג הביט בי בתדהמה ומלמל — משוגע, ותעוף לי מהעיניים.
הייתי מה זה חם. זה היה טוב. איזו זקנה שמנה הסתכלה עלי כאילו שאני פסיכי. שאלתי אותה מה היא רוצה. הפרה חשבה שמותר לה לענות, ואמרה שאולי כדאי שאני אקבל טיפול. אז דפקתי לה כאפה.
"זה הטיפול שאני צריך," צעקתי עליה, לדפוק כאפות לנשים זקנות ברחוב, זה מעלה לי את הטמפרטורה בדם ומחזיר אותי לחיים.
לא עברה דקה וכל מיני אנשים התאספו סביבי. הזקנה ברחה. התיישבה על המדרכה וייללה. בהתחלה כולם דיברו אלי בבת-אחת, לא הבנתי מה הם רוצים ממני. סתמתי את האוזניים, זה מלחיץ אותי שמדברים אלי ביחד.
משמאלי עמד בחור דתי שרצה לעשות סדר. אני שונא אותם אז הכנסתי לו אגרוף, לפחות זה השתיק את כל הטמבלים שהתאספו סביבי. שני בריונים תפסו אותי, אחד מכל צד, ומישהו נתן לי בעיטה בבטן. התקפלתי. נפלתי על הברכיים. רציתי שירביצו לי הבני-זונות. שירביצו חזק, אבל למה בבטן? שיכניסו לי אחד בפנים וירסקו אותן. פחדן! צעקתי לזה שנתן לי בעיטה. אספתי כוח וזינקתי עליו. נשכתי לו את הרגל, והוא שם לי עוד בעיטה.
נשכבתי על המדרכה. נמרח לי דם על היד כשניגבתי את האף. בין כל הרגליים של האנשים ראיתי את הטיפוס הזה על המדרכה ממול. יושב על אותו ספסל ותוקע את העיניים המחורבנות שלו בתמרור. לא עבר רגע ומישהו הכניס לי עוד בעיטה. קיפל לי את הגוף לצד השני. אחת צפצפנית אמרה שזה נורא איך שבועטים בי, ושאני חולה וצריך לעזור לי. כאב לי בכל הגוף. היה נהדר. שמעתי סירנות של משטרה. האנשים התפזרו. בקושי הרמתי את הראש כשהכניסו אותי לניידת ולקחו אותי לבית-החולים.
אחרי שחבשו לי את האף, לקחו אותי לתחנה לתת עדות. השוטרים שאלו אם אני רוצה למות. אמרתי שלא. אני רוצה לחיות, אמרתי, והם כבר לא הבינו כלום. אחר-כך שאלו אותי עוד כל מיני שאלות אבל לא היו לי תשובות. אז שתקתי. בקושי הצלחתי להזיז את הצוואר, הרגשתי כמו נכה. חשבתי שאולי כדאי לי לוותר על המכות בפעם הבאה. אבל לשוטר לא היה אכפת מכלום. המשיך עם השאלות שלו. שאל ושאל עד שהתפוצץ לי הראש מרוב שאלות. בשביל להשתיק אותו חשבתי על מעברי חציה מכל מיני סוגים.
יש כאלה דהויים, שנמחק להם הצבע. מהם אני משתדל להתרחק. מעברי חציה כאלה עושים לי עצוב בלב. יש את האלכסוניים. אלה זה משהו. אמנות חביבי. גם את אלה עם האי-תנועה באמצע אני אוהב. שם כל האופציות פתוחות. העיקר למות ולהישאר צודק.
בלילה ישנתי במעצר. השתמשתי בדובון הכחול שלי בתור כרית וחלמתי חלום על בית-קברות. היו שם מיליון מצבות, כמו שדה של פרחים. כולן לבנות. אז כל הלילה, בחלום כאילו, צבעתי אותן בפסים שחורים עד שצמח לו שם גן פורח של מעברי חציה קטנטנים, מה זה חמודים. וכל הזמן הזה שאני צובע וצובע הטיפוס הזה מהספסל יושב לו בצד ותוקע בעבודה שלי עיניים — מה זה עיניים? חורים היו לו במקום עיניים. בבוקר שִחררו אותי.
הסיפור "מעבר חציה", מתוך הקובץ "מחלות קטנות", מאת רועי סגיר. הוצאת מטר. 168 עמ.
לפנייה לכתב/ת 
רועי סגיר. "מעבר חציה", סיפור מתוך ספרו הראשון
צילום: שרה אופק
מומלצים
