טעימת תרגום: פארקר עושה צ'נדלר

מאנגלית: יונתן פיין

היה לנו, או ליתר דיוק ללינדה היה, את אירוע ה"בית פתוח" הראשון לחורף. אני בעיקר ניסיתי לא להפריע. ונכשלתי. כשהאורח הראשון נכנס בחמש וחצי עמדתי שם בז'קט הלבן שלינדה אהבה ואני לא. אנשים התחילו להגיע ולינדה התנהגה כאילו היא מחכה להם יותר מאשר למקלחת באמצע אוגוסט. ידעתי בוודאות שהיא תיעבה לפחות אחד מכל שלושה. הממוצע שלי היה גבוה יותר, והוא המשיך לעלות ככל שהערב נמשך.

היו שם משהו כמו מאתיים איש. טינו תפעל את הבאר, יפהפֶה בטוקסידו שהתאים לו בדרך שבגדים יכולים להתאים רק לנערי שירות אסיאתיים. עובדי הקייטרינג הסתובבו בקהל בתנועות בלט, נושאים מגשי כסף עם כוסות שמפניה וקישוטים למאכל. נשענתי על הבאר עם כוס וויסקי.

"אז אתה ה'הַאבִּי' החדש," אישה אמרה לי.

"אני מעדיף 'כובש הלבבות' הנוכחי," אמרתי.

"בטח שאתה מעדיף," האישה אמרה. "קוראים לי מָאוּסי פיירצ'יילד. לינדה ואני מכירות כמעט נצח, יחסית לשתי נשים צעירות."

הדבר הראשון שהבחנתי בו לגביה היה שהיא הריחה כמו פרחים ספוגי-גשם, והשני ששמלת המשי הסגולה-בהירה שלה צמודה עליה כמו שהזוג צמוד לעינב. השיער שלה היה יותר בלונדיני משאלוהים התכוון שיהיה אי פעם, השיזוף אחיד ומוקפד, מה שגרם לשיניים המושלמות שלה להיראות אפילו יותר לבנות כשהיא חייכה. על השפתיים שלה היתה משוחה נגיעת ליפסטיק בצבע של השמלה, והשפה התחתונה היתה די מלאה ונראתה כאילו נועדה למגע של שפתיים אחרות.

"את רוצה משהו מעבר למיץ ענבים תוסס?"

"אוי, אתה באמת מותק. כן, אני אשתה וודקה מרטיני עם קרח ולימון," היא אמרה. "מעורבב."

הסתכלתי על טינו. הוא כבר התחיל להכין את המרטיני. טינו היה בחור שלא בזבז רגע בלי להקשיב.

"תהיה מותק," מאוסי אמרה, "שהמרטיני יהיה כפול."

טינו חייך כאילו מעודו לא חווה כזה עונג והוסיף עוד וודקה.

"יש לך סיגריה?" היא אמרה.

הוצאתי חפיסה ושחררתי לה אחת.

"אלוהים," היא אמרה. "קאמל? אני יכולה להתעלף אם אני אעשן את זה."

היא לקחה אותה ורכנה אלי כשהדלקתי לה גפרור. כשהוא בער היא נשארה באותה תנוחה ושאפה את העשן, ותוך כדי הסתכלה עלי בעיניים מושפלות למחצה, נותנת לעשן לשוט בינינו.

"יפה מאוד," אמרתי. "התאמנתי שעות מול הראי על המבט הזה ואני עדיין לא מצליח לעשות אותו כמו שצריך."

"מניאק," היא אמרה, מזדקפת. "אם אני אתעלף, אתה תנשוף לי לפה?"

"לא," אמרתי. לקחתי לעצמי גם סיגריה.

"נו," מאוסי אמרה, "אתה באמת שונה. אתה מכיר את בעלה

הראשון של לינדה?"

"כן."

"איש משעמם. לקח את כל עצמו בכזאת רצינות תהומית. אתה לוקח את עצמך ברצינות?"

"בימי חמישי," אמרתי, "כשאני עושה פדיקור."

היא חייכה ולגמה ארוכות מהמרטיני. היא שלחה אלי יד ולחצה לי את הכתף.

"אוּ," היא אמרה. "למישהו פה יש שרירים."

לא עניתי. כל התשובות שיכולתי לחשוב עליהן נשמעו קצת מטופשות, כולל "כן" ו-"לא".

"בלשים הולכים מכות, מר מארלו?" היא אמרה.

"לפעמים," אמרתי. "בדרך כלל אנחנו מעמידים פושעים במקום במשפט שנון."

"אתה נושא נשק?"

נענענתי בראשי לשלילה. "לא ידעתי שתהיי כאן."

Raymond Chandler and Robert Parker, Poodle Springs, Putnam, 1989 .268 pp